להיות "בסדר"...

[רונלי 10]

להיות "בסדר"...

היום אני ניצבת על פרשת-דרכים, שש שנים אחרי אותו יום נורא שבו חרב עליי עולמי. עד היום אני כל-כך "בסדר", כל-כך "חזקה", לכאורה מתמודדת, מתפקדת, משדרת "כוח" לכל סביבתי. אבל בתוך-תוכי אני עלה נידף הנישא ברוח, מדחיקה ושוב מדחיקה, טרם נמצא בי האומץ להיישיר מבט אל האמת המרה, עדיין ממתינה לו שישוב... ומכאן אני שולחת תודה ענקית לליאת, שתמכה ועודדה והאירה לי את הדרך לאזור אומץ ולהתחיל לגעת בכאב. אשתו, בלעדיו

 

[aya_bsf]

רונלי......זה בסדר גם להיות../images/Emo24.gif

רונלי היי..... אמנם אני חדשה אבל כפי שמתם לב כבר אני מאוד אוהבת לדבר....ולכן ברשותך...אני רוצה לומר לך שלמה את חושבת שמצפים מאנשים שכולים להיות חזקים או לשדר כוח וכדומה....? זה פשוט משפט שנוהגים לומר...:"תהיי חזקה"....כאילו, ואם לא תהיי חזקה מה יקרה? עולמך ייחרב? כאילו שהוא כבר לא חרב... השאלה היא מה את באמת רוצה לעשות? כי הרי אי אפשר לשבת כל החיים ולבכות....הדמעות נגמרות באיזה שהוא שלב לא? ואני יודעת שאני קצת צינית ואני מתנצלת על כך אבל זאת הירושה שלי מהמוות..... האומץ להיישיר מבט אל האמת המרה טבוע בתוכך גם אם את רוצה וגם אם לא....וזה בסדר להמתין לו שיישוב...אני עד היום כל פעם שאני מבקרת בקבר אני מדמיינת ולפעמים עד כדי טירוף שהוא מושיט לי יד....וכל פעם מחדש אני נבהלת...אבל זה בסדר...זה רק מזכיר לנו שאנחנו אנושיים... אבל תחשבי על זה...כל החיים אנחנו כביכול מצפים להגיע לגן עדן....והנה הם כבר שם....אז למה להיות עצובים? כי אנחנו נשארנו פה?? הרי באיזה שהוא שלב גם אנחנו נגיע לשם...והם עדיין יהיו צעירים ויפים...ורק אנחנו נהיה זקנות...)) אז הרשי לי לחבק אותך....ולומר שזה בסדר...להביט למוות בעיניים....

 

[רונלי 10]

בצעדים מדודים, עדיין מהוססים...

אני מתחילה להיישיר מבט... ותמשיכי לדבר, איה, רק תמשיכי... תודה מקרב לב!

 

[aya_bsf]

עכשיו שנתת לי ליגטימציה...../images/Emo24.gif

עכשיו שנתת לי לגיטימציה אני לא אפסיק לעולם........לדבר כמובן..... בכל מקרה....אם יש דבר שבמשך שש שנים לא היה לי אומץ זה להסתכל לאמהות שכולות בעיניים......חברות שלי מאז ומתמיד נזפו בי....על זה.....אבל מה לעשות פשוט אני לא מסוגלת להסתכל לאם כזו בעיניים ולא לברוח..... ביום חמישי האחרון הייתה אזכרה לאבישי ז"ל ואמרתי לליאת חברה שלי הפעם אני עושה את זה.....ניגשתי אליה....וישר פרצתי בבכי.....היא הסתכלה עליי וחייכה....וישר חיבקה אותי....עכשיו שאני נזכרת בזה אני שוב מתחילה לבכות....איך אפשר לגדל ילד, לחיות עם בעל וכדומה...ופתאום ביום אחד להיפרד מהם לתמיד....ולהישאר עם זכרונות בלבד..זה קשה לי רצח......אפילו רק לחשוב על זה..... אני חושבת שאני בחורה קשוחה וחזקה מאוד אבל בעניינים האלה אני פשוט רצה להר הכי גדול ומתחבאה שם.....ובוכה......את הנשמה..... פעמים רבות יצא לי לשבת במעגל חברתי כלשהו ולהסתכל על אחד מהנוכחים ופשוט לפנות לאלוהים בליבי ולשאול :"למה"?, למה הוא כן...ואבישי למשל לא.....מה ההבדל ביניהם וכדומה....אבל כנראה כמו שהשיר אומר :"יש דברים נסתרים לא נדע....לא נבין"..... הדבר היחיד שאני עדיין עושה.....הוא לשבת ולכתוב....לשבת ולחשוב....לשבת ולדבר אליו....אני יודעת שהוא שומע...ואני יודעת שהמיקום שלו יותר מוצלח מהמיקום שלי.....ואני יודעת שהם רוצים רק בטובתנו....לא שנהיה ככה סמרוטוטיות שכל היום יושבות ובוכות...הם רוצים שנעשה את כל הדברים שהם לא הספיקו לעשות.....ולכן כך אעשה......גם אם זה כואב רצח....וכל שניה דמעה חדשה נופלת....אני חיה בשביל אותם כל אלה שחיים עכשיו במקום אחר....וכשנגיע כולנו לשמיים הם יעשו לנו סיור מודרך......ויקבלו אותנו בזרועות חמות..... אז אל תדאגי רונלי....אנחנו בידיים בטוחות..... שלך איה...

 

[אחת מהצד]

../images/Emo142.gif

קשה לתפוס, שכשאת מאפשרת לעצמך להיות חלשה.. את מחזקת. ושהלא בסדר, הוא הרבה יותר בסדר מבסדר. ושזו בדיחה עצובה להתעקש על לשדר כוח.. כשבפנים את מפורקת. בזבוז אנרגיה מיותר. והרבה יותר קשה לגייס אומץ כדי להסתכל לפחד בעיניים. ולגעת בכאב. לתת לו לכאוב. וגם.. להפרד. כן. ולהבין שזה בסדר גם כשפתאום הגעגוע והכמיהה והחסר מפילים אותך. ככה פתאום ובלי שום התרעה מוקדמת. ולהמשיך את החיים מתוך בחירה.. עם נקודות המבט האחרות שאת לאט לאט מבינה. ועם ההתעקשות על השמחה. קשה לתפוס איך דווקא להתעקש על האושר.. יותר קשה מלהמשיך עם האינרציה. ועם כל מה שפעם היה.. ריצת מרתון אני קוראת לזה. תתכונני.. פה יש תחנות שתיה בדרך.. וחיבוקים וטפיחות על השכם.. אבל יקירתי, את זו שרצה את המסלול.. וזה כמו ללמוד ללכת.. לאט לאט. וכל פעם כשנופלים.. קמים. זו בעצם כל התורה על רגל אחת מהצד..

 

[yfat73]

תגובה ללהיות "בסדר"

קשה לי קצת לקרוא שאת שש שנים אחרי ועדיין לא התגברת, כי גם אני כמעט 5 שנים אחרי, ועדיין לא חושבת שהתגברתי על הענין של מות אחותי, ואפילו חושבת שיום יבוא וזה יצוץ בצורה הכי קשה שיש, אבל כיום שיש לי שני ילדים קטנים, אני מאוד עסוקה איתם ועם הבית, כך שאני משתדלת לחשוב על זה כמה שפחות, ודבר נוסף גרוע ביותר שאני עושה זה לא לבכות ליד בתי הגדולה, כדי שהיא לא תרגיש ולא תשאל שאלות כי אין לי כרגע מה לענות לה, (כתבתי על זה שאלה לפורום). גם אני משדרת כוח והסתגלות ו"זה החיים צריך להמשיך לחיות" אך אני חייבת לומר לך שהמקרה קרה אני הייתי שבר כלי, ורק כאשר נולדה בתי לאחר שנה ורבע, חזרתי לעצמי (כך לפחות חשבתי) והייתי צמודה לבתי כל השעות הפנויות שלי ולא נתתי לאף אחד לטפל בה. רק לאחר שנתיים וחצי, הבנתי שאני מתחילה להתמודד, ואז נכנסתי להריון שני ובני נולד, והיום אין לי הרבה זמן לחשוב, אבל אין יום שאני לא חושבת על המקרה, ובהחלט לא יכולה לומר שהתגברתי. אבל זה שאת מראה שהתגברת זה טוב, אבל במקביל את צריכה לטפל בעצמך על מנת שלא תתפרקי, כי זה בטח לא יועיל לך. ואסיים באופטימיות, מקווה שתתגברי על זה בהקדם.

 

[elad2040]

הי

אני לפעמים נבוך מול הצו החברתי שדורש מאיתנו "להתמודד". ומה אם את מדחיקה? קרה לך דבר נורא. השאלה עכשיו היא מה תעשי בשארית חייך ולא איך תתמודדי עם מותו של מי. האם מותו של האדם ההוא עדיין בתודעתך בעת שאת מתחילה לעסוק במשהו חדש? איזה קשרים עם אנשים יצרת מאז? האם את מרגישה שמחה לעתים קרובות?

 

[yfat73]

שלום הי

אני יכולה לומר היום שהדבר שהכי משמח אותי כיום זה לראות את שני ילדי צוחקים ומאושרים, ומתפתחים כמו שצריך. מלבד זאת, יש עוד דברים שמשמחים אותי, אני כבר לא עצובה כמו פעם, אבל לא אוכל להגיד שכמו פעם הרבה דברים היו משמחים אותי. אני בעיקר רואה את זה אצל הורי, במיוחד אבי, שהיה פעם אדם מאוד מצחיק וחי, וכבר 5 שנים הוא כמו "אדם מת מהלך" עושה דברים מתוך חובה, והדבר שאותו הכי משמח הם גם ילדי, ובמיוחד בתי הגדולה בת 3.5 . אני למשל לא לוקחת ממנו את הבילוי שלהם יחד ביום שבת בבוקר, הוא לוקח אותה לקניון ומבלה איתה כל הבוקר, ולפעמים היא גם נשארת לישון שם. אני חייבת להודות שהתקופות הכי מאושרות שהיו לי מאז זה החצי שנה ראשונה של שני ילדי. אני מקווה שיבוא יום והרבה יותר דברים ישמחו אותי.