להיות בארץ זרה..
השיר של זרזיר וגעגועיו של רחוק ומתגעגע, מחזירים אותי לתקופה שעשיתי שליחות שנה בארה``ב. שנה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. זו שנה שלומדים להעריך את הארץ, את המשפחה, ואת החברים ברמות שקשה להגיע אליהם כשנמצאים כאן. אני זוכרת איך התגעגעתי למגע המלטף של הכותל המערבי, איך התגעגעתי לטיול בפעם ה- 20 ביהודיה / זאקי / נחל ערוגות,דוד וכו` מן רצון עז להיות בארץ בימים שמיוחדים רק לה כמו יום הזיכרון, יום השואה, יום העצמאות , שמוזכרים שם בצורה כ``כ לא ישראלית, זרה... ה``יידישקייט``, היה חסר בצורה בולטת, ט``ו בשבט, שאף אחד לא טורח לציין(נכון, הם לא מחוייבים במצוות א``י ובכל זאת..), שוק 4 מינים בסוכות, רחובות הומי ילדים מחופשים בפורים, כן, גם לחוף מלא מדורות בל``ג בעומר התגעגעתי... הכל מקבל פתאום משמעות שונה משם, כל הדברים שנראים אצלנו כ``כ פשוטים וברורים מקבלים ערך מוסף. הגעתי למצב שהתגעגעתי אפילו לקצת חוצפה ישראלית, לנחמדות אותנטית, לספונטניות, במקום מרובעות, פדנטיות, יקיות ו.. התגעגעתי למזג אוויר יציב, שמש בקיץ וגשם בחורף . התגעגעתי לאנשים שיש להם עוד עניינים בראש מלבד כסף. הרגשת הריחוק הגיעה לשיאה כאשר היה פיגוע, חוסר אונים מוחלט, הקו לארץ תפוס במשך כמה שעות טובות ואפשר למות רק מהדאגה. קצב החיים שם איטי, הכל הרבה יותר רגוע, הדבר המסעיר ביותר הוא השלג דאשתקד (וזו לא סתם קלישאה). כשהלכתי ברחובות והסתכלתי סביבי, הרגשתי כמו בתוך צילום או בתוך איזה ציור קיטשי , לפעמים הייתי תוהה אם אני האדם המתאים להיות תקופה כ``כ ארוכה מחוץ לישראל, סנטימנטלית שכמוני... הייתי עם המון אנשים סביבי אבל בעצם הייתי לגמרי לבד והבדידות כירסמה, למרות ששמרתי על קשר יום יומי עם המשפחה והחברים , הגעגועים כאבו כאב פיזי ממש. במבט לאחור זו היתה שנה טובה, גם מבחינת הקהילה אליה הגעתי והשינויים שהצלחנו לעשות בה, וגם מהבחינה האישית למדתי המון, אבל יותר מזה הבנתי באופן החזק ביותר שאין לנו ארץ אחרת. רחוק ומתגעגע, אני מבינה לליבך ומאחלת לך להגיע אלינו בקרוב. ולשאר חברי הפורום, אני מצטרפת לכל התשבחות שקיבלתם כמה הודעות לפני, אכן הפורום נהדר ואשמח להצטרף.
השיר של זרזיר וגעגועיו של רחוק ומתגעגע, מחזירים אותי לתקופה שעשיתי שליחות שנה בארה``ב. שנה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. זו שנה שלומדים להעריך את הארץ, את המשפחה, ואת החברים ברמות שקשה להגיע אליהם כשנמצאים כאן. אני זוכרת איך התגעגעתי למגע המלטף של הכותל המערבי, איך התגעגעתי לטיול בפעם ה- 20 ביהודיה / זאקי / נחל ערוגות,דוד וכו` מן רצון עז להיות בארץ בימים שמיוחדים רק לה כמו יום הזיכרון, יום השואה, יום העצמאות , שמוזכרים שם בצורה כ``כ לא ישראלית, זרה... ה``יידישקייט``, היה חסר בצורה בולטת, ט``ו בשבט, שאף אחד לא טורח לציין(נכון, הם לא מחוייבים במצוות א``י ובכל זאת..), שוק 4 מינים בסוכות, רחובות הומי ילדים מחופשים בפורים, כן, גם לחוף מלא מדורות בל``ג בעומר התגעגעתי... הכל מקבל פתאום משמעות שונה משם, כל הדברים שנראים אצלנו כ``כ פשוטים וברורים מקבלים ערך מוסף. הגעתי למצב שהתגעגעתי אפילו לקצת חוצפה ישראלית, לנחמדות אותנטית, לספונטניות, במקום מרובעות, פדנטיות, יקיות ו.. התגעגעתי למזג אוויר יציב, שמש בקיץ וגשם בחורף . התגעגעתי לאנשים שיש להם עוד עניינים בראש מלבד כסף. הרגשת הריחוק הגיעה לשיאה כאשר היה פיגוע, חוסר אונים מוחלט, הקו לארץ תפוס במשך כמה שעות טובות ואפשר למות רק מהדאגה. קצב החיים שם איטי, הכל הרבה יותר רגוע, הדבר המסעיר ביותר הוא השלג דאשתקד (וזו לא סתם קלישאה). כשהלכתי ברחובות והסתכלתי סביבי, הרגשתי כמו בתוך צילום או בתוך איזה ציור קיטשי , לפעמים הייתי תוהה אם אני האדם המתאים להיות תקופה כ``כ ארוכה מחוץ לישראל, סנטימנטלית שכמוני... הייתי עם המון אנשים סביבי אבל בעצם הייתי לגמרי לבד והבדידות כירסמה, למרות ששמרתי על קשר יום יומי עם המשפחה והחברים , הגעגועים כאבו כאב פיזי ממש. במבט לאחור זו היתה שנה טובה, גם מבחינת הקהילה אליה הגעתי והשינויים שהצלחנו לעשות בה, וגם מהבחינה האישית למדתי המון, אבל יותר מזה הבנתי באופן החזק ביותר שאין לנו ארץ אחרת. רחוק ומתגעגע, אני מבינה לליבך ומאחלת לך להגיע אלינו בקרוב. ולשאר חברי הפורום, אני מצטרפת לכל התשבחות שקיבלתם כמה הודעות לפני, אכן הפורום נהדר ואשמח להצטרף.
))