להיות באופטימיות זה להבין -
שגם החרא מביא ברכה שלום אסף, הבעיה הגדולה של מודעות גדולה היא שאנחנו רואים את הדברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו ובאחרים, וקשה לנו לסלוח עליהם, לקבל אותם. אני מרגישה בדאון כשאני נלחמת עם מה שאני רואה בי. אני רואה את עצמי כועסת, אני רואה את עצמי מלאה בספקות עצמיים, אני רואה את עצמי מקנאה, אני רואה את עצמי בדאון, אני לא אוהבת את מה שאני רואה, והדכאון רק מתחזק. כשאני מנסה לשמור על מצבי רוח מסויימים, או מנסה לשלוט במחשבות שלי, הדאון שלי מתחזק. כי אני לא רק רואה מה קורה שם בפנים, אלא אני גם רואה עד כמה זה בלתי אפשרי לשלוט בכל הדברים האלה. ואז אני שונאת את עצמי ומתיייאשת. הייאוש הוא הסיכוי לשינוי. ייאוש זה קבלה. ייאוש זה כשמפסיקים להלחם. ואז יש אנרגיה לקצת גדילה. אז קודם כל, אני אופטימית. אני מאמינה שבכל דבר שקורה לנו יש גדילה, גם אם זה נראה כמו הליכה אחורה. אז גם אם יש תקופה של אנרגיה נמוכה, בעתיד יתגלה לך עד כמה זה היה מלמד ומפתח. ודבר שני, אני מאמינה שתקופה של אנרגיה נמוכה זה אחלה. תקופה של מצב רוח רע זה אחלה. תקופה של של דאון זה אחלה. מי אמר שזה רע? נכון, אני שונאת את זה, וסובלת מזה כשאני שם, אבל אם אני אנסה לשלוט בזה, זה לא יעלם, זה אולי ישקע פנימה, ויהפך למשהו שתמיד שם, מתחת לפני השטח. אז אסף, אני חושבת שכדאי לתת לדאון לנחות עלינו. הוא במילא ימריא אחרי כמה זמן. וככל שננסה להמנע, הוא פשוט ימאן לעזוב. ובכלל, תקופות של קושי, הן תקופות מדהימות בשבילנו. מלאות במתנות של הבנה על עצמנו ועל העולם. נכון, הבאסה זה שמבינים את זה רק אחורי זה. באהבה מורן
תודה על השיתוף