להחזיק את הכאב

להחזיק את הכאב

נפרדנו כבר לפני שלושה חודשים
אני פשוט חייבת לפרוק

אני מתאפקת לא לכתוב לו
זה לא יתן כלום
זה פשוט נותן לי הרגשה שהוא שם
למרות שהוא לא

אני יודעת שזה מנג'ס , לא מתאים,מרחיק אותו וכדומה. אני גם לא רוצה לאבד מהכבוד שלי. באמת אחרי דברים שהוא כתב לי- כמו מה זה נותן לך?" בחוסר רגישות משווע,
לא מגיע לו שאכתוב לו.

זה היה במפתיע. זה היה הקשר הראשון. זה היה קשר מדהים, גם לו, אני הרגשתי.
והוא אמר.

עזבו את הסיבות.

אני פשוט פורקת פה, וטוב שיש את הפורומים כדי לפרוק, לעזור,להיעזר ולהתייעץ.
נכון שאפשר להתגבר על אהבה?? על קשר של ארבע שנים כמעט,? על קשר אינטנסיבי, אוהב...על קשר שהיית תלוי בו? אני יודעת שזה לא בריא, ואני בטוחה שזה הכביד עליו.. אבל כך הייתי ולא יכלתי לשנות זאת בעודי איתו... מכורח המציאות בפרידה, אני נאבקת בעצמאות שלי.
אני רוצה להיות חזקה יותר. אני מרגישה שבהודעה הזאת יש גם חוזק.
זאת לא רק התפרקות.
זה כמו התמכרות. אני מחזיקה את עצמי לא לכתוב לו, בוכה ובוכה.
השכל מבין שזה לא יתן כלום, והפעם אתן להגיון לנצח, ולא לרגש.
שהרגש רוצה להרגיש את אותו מקום אהוב, שהוא כל כך נתן לי.

את זה אני יכולה לעשות על ידי זכרונות נעימים מהקשר, אבל אז זה מכה בי,שאין את זה יותר.

ואני רוצה להגיד לעצמי, שאני תמיד אשאר עם עצמי. אנשים ילכו, ויבואו. אני חייבת לעבור את התהליך הזה על מנת להתחזק. אין לי ברירה אחרת. בניגוד לפעמים ומקרים אחרים בחיי, אין לי ברירה אלא להשלים עם המציאות. עשיתי הכל. הוא לא רוצה- אי אפשר בכוח. רוצה יותר לכבד את עצמי ולהעריך את עצמי, וגם כדי שבקשרים הבאים לא אגיע למצב של להתחנן בפני מישהו. אני מבקשת לא לשפוט...
כן אני לא הכי חזקה בעולם, יותר רגישה מהשאר... אבל עכשיו אני בונה את החוזק שלי . וחלק מהבנייה זה להתאפק. אין מה לעשות.
לפרוק, לבכות, אבל לא ברמה הרסנית. לא לעשות דברים הרסניים כמו עד עכשיו.

לברוח, להסחות דעת. ולכאוב בו זמנית.

כל פעם שאמא אומרת משהו, זה מייאש אותי. היא מיואש בעצמה, מהחיים. איך אפשר להתחזק מכך? אני אתחזק מעצמי אבל הדוגמא שניתנה לי בבית לא בכוונה כמובן, היא לא כל כך על להילחם, להשיג מה שרוצים, מותר להתייאש, הכל שחור או לבן. אין באמצע. אין לבכות, כדי לשחרר. הכל טוטאלי...
ונורא כך ריך לעשות וכך להיות. אבל אם לא מדברים ומעבדים את הדברים, איך נעשה ונהיה?

אני לא יודעת אם אתםמבינים למה אני מתכוונת

בכל מקרה, אני מנסה לעודד את עצמי ואשמח לעידוד גם מכם, ומנסיונכם האישי-

שהכל עובר בסוף. ברור שיש דברים גרועים יותר, וצריך להיכנס לפורופורציות. אבל לפעמים שאתה שקוע בכאב שלך, אתה לא רואה מוצא.
תמיד חשבתי שזה יהיה סוף העולם,כשניפרד וחששתי מהרגע הזה.
אני רוצה שהדימוי העצמי שלי לא יבנה על פי האם הגבר הזה איתי או לא. כי כך לימדו אותי בבית. אני שווה אם אני איתו. הוא מוסיף לשווי שלי. זה לא היה בכוונה. ההורים עשו מה שהם יכולים. אני שמחה שיש בי את התובנות הבריאות יותר ולפחות זה רצון לעשות אחרת.
שהדימוי יבנה על פי עצמי- ההישגים שלי, השאיפות , ההכרה בתכונות הטובות שלי. וקבלה של החולשות...


קשה לי נורא.
ההודעה אמבווילנטית. קשה לי, הוא היה הכל בשבילי. עברנו כל כך הרבה. הוא היה דמות מאוד דומיננטית בחיי. גם אם היו דברים לא בריאים בקשר, כמו התלות שלי בו, זה היה קשר זוגי בריא, מיטיב, ועשינו טוב אחד לשניה.

כל כך בא לי לחבק אותו, להמשיך איתו. לדעת לאן הוא יגיע, להתגאות בו. לאינטימיות שלנו. לטלפונם, לאכפתיות, לדאגה. אליו. להריח אותו לגעת בו , מתגעגעת לתחושה שיש לי אותו בחיים, שכיף לי לקום ולדעת שיש לי אותו.
למרות שהוא השתנה, והוא לא אותו אחד.א יודעת איך, אחרי כל מה שהוא אמר לי, אני עדיין רוצה את הדברים האלו. כאילו זה בן אדם אחר. ממש 180 מעלות.
יש פרמטר נוסף שאני נלחמת בו- אז פה קצת פישלתי היום,אז לפחות לא בלשלוח לו. כל יום ביומו. וכך יעברו הימים...
אני חושבת שאני יותר מחזיקה את הכאב מפעם..יותר יודעת להחזיק.. ואת זה לומדים רק מלגעת בכאב,מלכאוב. אין כאב בלי גדילה - זה כל כך נכון. אני כל כך רוצה לצאת מהדיכאון הזה, לחיות,לצאת עם חברות וכו. זה קשה לי עדיין. כרגע שומרת על הבייסליין שזאת העבודה. שלפחות משהו לא ישתנה בשגרה שלי. בהתחלה חשבתי שאאבד את העבודה, וכן זה ממש לא בריא ורק צריך לשמח אותי שהייתי כל כך תלויה בו, והנה זאת הזדמנות לפרוח.

המחשבה שהוא צעיר, מבלה לו עם בנות, החברים שלו כל הזמן יוצאים, הם יחצנים ברמנים...
המחשבה שהוא עם אחרת

אבל הוא הפסיד.. אין מה לעשות...אני צריכה להפנים שאחווה עוד קשרים...


כל יום ביומו...

מתגעגעת אליו כל כך... מתגעגעת אלינו, מתגעגעת ללדעת מה קורה בחייו.
צריכה להפנים - שאין אותו יותר. שאין אותנו. ושאין את מי שאני כשאני איתו.. קצת דרמטית יצאתי...


עזרה?

אני נלחמת בכוח, הולכת לעבודה. אין דרך אחרת.. מפה אפשר רק להעלות?

כל כך בא לי שזה יתהפך. כן אגו אולי? בא לי בא לי שאני אהיה כבר במקום אחר, ואז שיבין מה הוא הפסיד. שלא יקח כמובן מאליו שאני שם מחכה. כמו שהוא חושב. האם זה יקרה אי פעם? האם הגלגל יתהפך?

תודה שקראתם.
 
אני חייבת לומר ש...

נורא ריגשת אותי עם כתיבתך..
הצלחתי להזדהות עם הכאב שאת חווה עכשיו..

כתבת דברים נכונים ועם כל הכאב שבדבר עליך ללמוד להרפות..
עברו להם שלושה חודשים מהפרידה ואת עדיין מחכה ומצפה שאולי משהו ישתנה אצלו ברגשות ושהוא יחזור..
הוא לא יחזור חומד ועליך לשחרר את עצמך מכבלי הפרידה..

אין גדילה ללא כאב,צדקת..
אך עלייך לזכור שבכל כאב ועם כל כאב אנו למדים דברים חדשים על עצמנו..
כל פרידה באשר היא מלווה ברגשות עזים של כאב,רגשות עזים של געגוע..
מותר לכאוב,מותר להתגעגע אך עלייך להתחיל להתרגל לרעיון שזה נגמר.שהוא לא ישוב..

תני לעצמך זמן ״להתאבל״ על הפרידה,הרי ארבע שנים ביחד אינן באות ברגל,אך אל תשכחי להתרומם בחזרה..
וזה יקרה..

מירי מסיקה שרה שיר מדהים ומרגש על הסיטואציה שאת נמצאת בה.
השיר נקרא ״טיפה טיפה״,האזיני לו,אני בטוחה שתצליחי להזדהות עם מילות השיר..

אני שולחת לך מפה
גדול ואומרת לך בבטחה-יהיה בסדר!
 


כתבת המון דברים נכונים וחשובים.
אל תוותרי על התהליך הזה. גם אם בדרך תישברי עוד כמה פעמים..

דבר אחד שעזר לי כשהייתי ככה היה לכתוב לו את כל מה שרציתי, אבל לא לשלוח. הייתי מנהלת איתו שיחות שלמות במיילים והכל נשאר עד היום בטיוטות.
לפעמים עצם הכתיבה הביאה כזו הקלה שלא הרגשתי יותר צורך לשלוח שום דבר.
ובסופו של דבר הכתיבה סידרה לי את המחשבות ועזרה לי מאוד להתגבר.
 

Anna Vasserman

New member
הכל עובר. את תתגברי עליו - בטוח!

מה שאת עוברת - קשה מאד.
קשר של 4 שנים לא הולך ברגל.

אבל, תאמיני לי - את תתגברי עליו.

יום אחד זה יקרה - מישהו יזכיר את השם שלו - וזה לא יזיז לך בכלל.

זו אמרה בנאלית ואף מעצבנת, אבל נכונה - הזמן מרפא הכל. מניסיון.

תצאי, תבלי, תיפגשי עם חברות וחברים כמה שיותר.

בהתחלה את לא תהני, ורק תחשבי עליו וכמה כיף היה אם הוא היה עכשיו איתך.
ולאט לאט התחושה הזו תדעך.
את תתחילי להנות.
יום אחד תתחילי לצחוק מהבדיחות של בחור אקראי שתכירי - ומשם זה רק ילך וישתפר.

תהיי חזקה.

 
למעלה