להוריד משהו מהכתף..
עובר עליי משהו בשבועיים האחרונים, משהו שמאוד מעיק עליי ומונע ממני להיות הבחורה השמחה והמאושרת שכמעט תמיד הייתי.. למרות שאני מניחה שחלקכם כבר איבדתם את סבלנותכם, אולי יש כמה שכן ירצו לשמוע ואולי אפילו יבינו, כמו נוטמג שתמיד עושה לי פסיכואנליזה מצוינת. מלבד זה, אולי זה קצת כמו תרפיה, להוציא הכל החוצה. אז בשבועיים האחרונים, אני לא יודעת אם אפשר להגדיר את זה "דיכאון", אבל בהחלט לא הייתי שמחה. כשאנשים שאלו אותי לשלומי הייתי עונה "חיים". תמיד הייתי עונה "הכל בסדר", "הכל טוב", "מצוין" אבל מעולם לא סתם, נושמים את האוויר שיש מסביב וזה הכל.. ומה כבר יכול להיות כל-כך רע? מה מעיק עליי כל-כך? הלוואי והייתי יודעת את התשובה והייתי פותרת את העניין.. למרות שיש לי כל מיני השערות לגביי הסיבה שבגללה אני לא מרגישה כ'תמול שלשום, אבל אני עדיין לא בטוחה בזה.. יכול להיות שזה המצב עם סבתא שמעיק עליי.. יכול להיות אבא שמנסה להסתיר, אבל ממני אי אפשר להסתיר דבר, ואני רואה את הלחצים שהוא שרוי בהם שמשפיעים עליו לרעה.. יכול להיות שזה משיעמום קצת בתפקיד.. בשני לילות האחרונים לא הייתי מסוגלת להירדם בכלל.. המון מחשבות רצו לי בראש, מכל מיני סוגים.. שכבתי במיטה כמה שעות טובות מנסה להבין למה דווקא עכשיו נחת עליי הכאב הזה.. וממה הוא נובע בדיוק.. עד שלא ניהלתי שיחה ארוכה עם חברה, להוציא קצת את המחשבות מהראש, לשתף בהרגשה שלי מישהו אחר, מישהו שמבין אולי למה אני מרגישה מה שאני מרגישה, וקצת להוציא אותי מהבאסה, לא הייתי מסוגלת לישון. אז הבנתי שכנראה זה מה שאני צריכה. עידוד. לצאת, להדחיק את מה שעובר עליי, כי אולי מה שעובר עליי זה שאני יושבת עם עצמי ושוקעת במחשבות שלא עושות לי טוב כלל, ואני מסוגלת לגרום לעצמי לשקוע עמוק מאוד.. אז באמת שלא יודעת מה עובר עליי. אולי זו סתם תקופה של שבוע-שבועיים שתעבור אחרי שאני אקלוט שאין לי על מה להתאבל, אבל עד אז, אני רק מחפשת הסחות דעת. זהו.
עובר עליי משהו בשבועיים האחרונים, משהו שמאוד מעיק עליי ומונע ממני להיות הבחורה השמחה והמאושרת שכמעט תמיד הייתי.. למרות שאני מניחה שחלקכם כבר איבדתם את סבלנותכם, אולי יש כמה שכן ירצו לשמוע ואולי אפילו יבינו, כמו נוטמג שתמיד עושה לי פסיכואנליזה מצוינת. מלבד זה, אולי זה קצת כמו תרפיה, להוציא הכל החוצה. אז בשבועיים האחרונים, אני לא יודעת אם אפשר להגדיר את זה "דיכאון", אבל בהחלט לא הייתי שמחה. כשאנשים שאלו אותי לשלומי הייתי עונה "חיים". תמיד הייתי עונה "הכל בסדר", "הכל טוב", "מצוין" אבל מעולם לא סתם, נושמים את האוויר שיש מסביב וזה הכל.. ומה כבר יכול להיות כל-כך רע? מה מעיק עליי כל-כך? הלוואי והייתי יודעת את התשובה והייתי פותרת את העניין.. למרות שיש לי כל מיני השערות לגביי הסיבה שבגללה אני לא מרגישה כ'תמול שלשום, אבל אני עדיין לא בטוחה בזה.. יכול להיות שזה המצב עם סבתא שמעיק עליי.. יכול להיות אבא שמנסה להסתיר, אבל ממני אי אפשר להסתיר דבר, ואני רואה את הלחצים שהוא שרוי בהם שמשפיעים עליו לרעה.. יכול להיות שזה משיעמום קצת בתפקיד.. בשני לילות האחרונים לא הייתי מסוגלת להירדם בכלל.. המון מחשבות רצו לי בראש, מכל מיני סוגים.. שכבתי במיטה כמה שעות טובות מנסה להבין למה דווקא עכשיו נחת עליי הכאב הזה.. וממה הוא נובע בדיוק.. עד שלא ניהלתי שיחה ארוכה עם חברה, להוציא קצת את המחשבות מהראש, לשתף בהרגשה שלי מישהו אחר, מישהו שמבין אולי למה אני מרגישה מה שאני מרגישה, וקצת להוציא אותי מהבאסה, לא הייתי מסוגלת לישון. אז הבנתי שכנראה זה מה שאני צריכה. עידוד. לצאת, להדחיק את מה שעובר עליי, כי אולי מה שעובר עליי זה שאני יושבת עם עצמי ושוקעת במחשבות שלא עושות לי טוב כלל, ואני מסוגלת לגרום לעצמי לשקוע עמוק מאוד.. אז באמת שלא יודעת מה עובר עליי. אולי זו סתם תקופה של שבוע-שבועיים שתעבור אחרי שאני אקלוט שאין לי על מה להתאבל, אבל עד אז, אני רק מחפשת הסחות דעת. זהו.
