../images/Emo23.gif
אחת הבעיות שמחמירות ומנציחות את הבעייה שהורים מתגרשים זה הסודיות, ההסתרה, הפחד לומר דברים בגלוי. כדאי להתמודד עם זה,צריך לפתוח את הלב
והבטן ולהתחיל לאפשר לעצמך להיות קצת גלויה. כל אחת ואחד כאן עם תיבות הפנדורה שלו/ה, עם המאבקים היומיומיים על השפיות, על ההישרדות הפיזית והרגשית. אז מתי שתפני,אהיה שם בשבילך... ההורים שלנו,או כל זוג שהוא הם שני אנשים שונים,עם דעות,עולמות,אמונות,צרכים,הרגליםותחביבים שונים,לבוא ולחיות ולהתמסר ולהתמסד לחיות יחד תחת בית אחד זה דורש המון,ורצון עצום. וכאשר זה לא מסתדר אין טעם למשוך את זה. אז אולי הם אכן מיהרו להתחתן ואולי הם לא ידעו מראש שהם לא התסדרו ואולי היה להם בהתחלה טוב(כמו שלרבים בהתחלה טוב )ואח"כ המצב משתנה) ואולי... אבל זה המצב,אין שום קשר אלינו הילדים,הם היו רבים אם או בלעדינו הם היו צועקים עם היינו שם או עם לא הם היו נפרדים בסופו של דבר עם היינו קיימים או אם לא. זה קשר בינהם,אי תקשורת ואי כימיה שנוצרה בינהם אנחנו רק תוצר שלהם. ולכן מכאן ההתחלה יכולה להיות רק יותר טובה,נכון ההתחלה קשה כמו כל ההתחלות,אך יש לחשוב על העתיד,על התוצאה בסוף.
קוראת אותך, וקוראת בנאדם נפלא. כן, כן, גם מבעד למילים הכואבות, הצורבות והצורמות, אפשר לראות שמסתתר בנאדם מופלא. פשוט בנאדם מופלא שקשה לו. אוקי, אוקי, אפילו קשה לו מאוד. והוא מאוכזב, והוא עצוב, ונמאס לו. אבל היי... למי לא נמאס לפעמים?! למי לא קשה?! מי מאיתנו אף פעם לא היה מאוכזב, או עצוב, או רע?! ואני יודעת, אני יודעת שה"לפעמים" הזה הופך לעיתים לקצת יותר מלפעמים, והרע הופך לשיגרה. כן, כן, הקושי נראה כמשהו תמידי, משהו שלא ייפסק לעולם... ואז רע עוד יותר. וכואב. כואב כ"כ, ונמאס כבר מהכל... בדיוק בשביל זה אני כאן, להקשיב ולאהוב
, אפילו אם זה רק וירטואלית... כי למעשה, זה הרבה יותר מזה. אני קוראת אותך, ויכולה ממש להרגיש אותך... ועצוב לי. עצוב לי שבמשך החצי השנה האחרונה זה הפך לחלק העיקרי בחייך. אני לא רוצה להישמע סתמית או קיצ´ית מדי, אבל אני באמת מתכוונת לזה. ו... את יודעת משהו?! אני אוהבת אותך. כן, כן, אני יודעת שאיני מכירה אותך, אבל ככה סתם, אני אוהבת. מן אהבה שאי אפשר להסביר... אוהבת, ומעריכה את זה שאת באה ומספרת הכל, כי אני יודעת כמה קשה זה להודות שקשה, להודות בחולשה, להוריד את כל המסיכות ולהגידאת זה שאת באה ומספרת לנו הכל, כי אני יודעת כמה קשה זה להודות שקשה, להודות בחולשה, להוריד את כל המסיכות ולהגיד: רע לי!!!!!!!! אני שכתבת כאן. תמשיכי לכתוב, תמשיכי לפרוק... לא בריא לשמור בפנים. ותזכרי, שאני כאן בשבילך תמיד. גם כשזה נראה שלא... כאן תמיד בשבילך לאורך כל הדרך. אל תשכחי את זה ומצדיעה לך על האומץ להיפתל ולשתף,
שקד מנהלת פורום 235