לדניאל - נתיבי איילון
סיפור, אם מענין לך להקריא,,,, לתוכנית.... ואם לא אז.....לא בחוץ, גשם זלעפות,ובעיניי דמעות, סתם מן יום כזה שהעצבות חדרה לתוכי, ובעודני פוסעת כך, במעלה הרחוב בדרך לתחנת האוטובוס עם סיום העבודה, לא ידעתי מי גובר על מה, הגשם, הדמעות. כשהגעתי די קרוב לתחנה, מכונית לבנה עצרה בשולי הכביש,הנהג פתח את החלון ושאל: "לאן את צריכה להגיע"? התכופפתי, הכנסתי ראשי ושאלתי עד איפה הוא מגיע, וכשאמר את היעד, הבנתי שזה לכוון ביתי, נכנסתי, אמרתי תודה והתנצלתי שכל כך רטובה, ואת כסא המכונית מרטיבה, חייך ואמר שזה בסדר. כשהגענו סמוך לביתי, ביקשתי שיעצור, ירדתי נפרדתי לשלום, נעלמתי בין הבתים. למחרת, שוב באותה השעה, בדרכי לאוטובוס...המכונית הלבנה - עליתי, בלי שנשאלתי את אותה השאלה בדרך הקצרה סיפר על עבודתו, על ילדיו, ושאל אם אני ממהרת או יכולים לשתות קפה בבית הקפה הפינתי. לא שהיו לי תוכניות מי יודע מה, הסכמתי ישבנו בבית הקפה, לגמנו קפה ופטפטנו כשעה, עליתי לביתי והרגשתי שמחשבותי נתונות לאיש שכלל לא מכירה. למחרת, בעבודה, סיפרתי לחברתי את מאורעות יום האתמול והשלשום והמשכנו את עבודתנו במשרד וכך עברו הימים. כעבור שבוע, סיימתי את יום העבודה, נפרדתי מחברתי שנשארה לעוד סידורים במשרד ובדרכי לאוטובוס... ושוב, ישבנו באותו בית הקפה, וסיכמנו שבערב יאסוף אותי ונטייל. וכך התחילה לה ידידות של שיחות בטלפון ושל מפגשים. הייתי באופוריה, ילדה שמחה פתאום, ספרתי לחברתי שהכרתי גבר מבוגר ממני בהמון שנים אבל גנטלמן אמיתי חביב וטוב אלי ואז, בצהריים בדיוק כשתכננו ללכת לאכול , הדלת נפתחה, הוא נכנס חברתי קמה לקראתו ואמרה: "אבא, מה אתה עושה כאן"? וחיבקה אותו בחום הסביר לה שעבר בסביבה, ונכנס לראות מה שלומה. פנתה אלי ואמרה: "אורית, תכירי זה אבא שלי" עמדתי משתוממת ,רגליי לא זזו החוורתי, הרגשתי כאילו כל הדם בגוף נגמר לי לחצתי את ידו ושתקתי. אביה נפרד ממנה בחיבוק ונשיקה ובקושי הצלחתי לרדת במדרגות לכוון חדר האוכל, כמובן שכמעט ולא אכלתי כי בקושי הצלחתי לשתות קצת מים. בערב, האיש שלי לא צלצל, לא הבנתי רק חיכיתי וכך נרדמתי. בבוקר, הגעתי לעבודה חברתי עוד לא הגיעה ואז צלצול הטלפון ששבר את השקט במשרד מהעבר השני היתה חברתי, בכתה ואמרה שאביה נפטר בלילה, מדום לב, ומסע ההלוויה יצא ב-4 מביתם ושוב, לא הצלחתי לנשום, הנחתי הטלפון והתיישבתי. דמעות שטפו את פניי לא הצלחתי להרגע. ב-4 התאספנו כולם בבית העלמין שם, פגשתי לראשונה את אשתו ואת ילדיו, בכיתי, הדמעות לא עצרו לשניה האיש שאהבתי איננו, האיש שאהבתי האיש שלי נפטר איך ממשיכים מכאן? איך ? למה? במהלך השיבעה הגעתי אליהם הביתה רציתי גם לשבת על האיש שלי כי היה גם שלי האיש שנכנס לחיי והעניק לי חום ואהבה, האיש שנכנס לחיי איננו ואני עצובה.
סיפור, אם מענין לך להקריא,,,, לתוכנית.... ואם לא אז.....לא בחוץ, גשם זלעפות,ובעיניי דמעות, סתם מן יום כזה שהעצבות חדרה לתוכי, ובעודני פוסעת כך, במעלה הרחוב בדרך לתחנת האוטובוס עם סיום העבודה, לא ידעתי מי גובר על מה, הגשם, הדמעות. כשהגעתי די קרוב לתחנה, מכונית לבנה עצרה בשולי הכביש,הנהג פתח את החלון ושאל: "לאן את צריכה להגיע"? התכופפתי, הכנסתי ראשי ושאלתי עד איפה הוא מגיע, וכשאמר את היעד, הבנתי שזה לכוון ביתי, נכנסתי, אמרתי תודה והתנצלתי שכל כך רטובה, ואת כסא המכונית מרטיבה, חייך ואמר שזה בסדר. כשהגענו סמוך לביתי, ביקשתי שיעצור, ירדתי נפרדתי לשלום, נעלמתי בין הבתים. למחרת, שוב באותה השעה, בדרכי לאוטובוס...המכונית הלבנה - עליתי, בלי שנשאלתי את אותה השאלה בדרך הקצרה סיפר על עבודתו, על ילדיו, ושאל אם אני ממהרת או יכולים לשתות קפה בבית הקפה הפינתי. לא שהיו לי תוכניות מי יודע מה, הסכמתי ישבנו בבית הקפה, לגמנו קפה ופטפטנו כשעה, עליתי לביתי והרגשתי שמחשבותי נתונות לאיש שכלל לא מכירה. למחרת, בעבודה, סיפרתי לחברתי את מאורעות יום האתמול והשלשום והמשכנו את עבודתנו במשרד וכך עברו הימים. כעבור שבוע, סיימתי את יום העבודה, נפרדתי מחברתי שנשארה לעוד סידורים במשרד ובדרכי לאוטובוס... ושוב, ישבנו באותו בית הקפה, וסיכמנו שבערב יאסוף אותי ונטייל. וכך התחילה לה ידידות של שיחות בטלפון ושל מפגשים. הייתי באופוריה, ילדה שמחה פתאום, ספרתי לחברתי שהכרתי גבר מבוגר ממני בהמון שנים אבל גנטלמן אמיתי חביב וטוב אלי ואז, בצהריים בדיוק כשתכננו ללכת לאכול , הדלת נפתחה, הוא נכנס חברתי קמה לקראתו ואמרה: "אבא, מה אתה עושה כאן"? וחיבקה אותו בחום הסביר לה שעבר בסביבה, ונכנס לראות מה שלומה. פנתה אלי ואמרה: "אורית, תכירי זה אבא שלי" עמדתי משתוממת ,רגליי לא זזו החוורתי, הרגשתי כאילו כל הדם בגוף נגמר לי לחצתי את ידו ושתקתי. אביה נפרד ממנה בחיבוק ונשיקה ובקושי הצלחתי לרדת במדרגות לכוון חדר האוכל, כמובן שכמעט ולא אכלתי כי בקושי הצלחתי לשתות קצת מים. בערב, האיש שלי לא צלצל, לא הבנתי רק חיכיתי וכך נרדמתי. בבוקר, הגעתי לעבודה חברתי עוד לא הגיעה ואז צלצול הטלפון ששבר את השקט במשרד מהעבר השני היתה חברתי, בכתה ואמרה שאביה נפטר בלילה, מדום לב, ומסע ההלוויה יצא ב-4 מביתם ושוב, לא הצלחתי לנשום, הנחתי הטלפון והתיישבתי. דמעות שטפו את פניי לא הצלחתי להרגע. ב-4 התאספנו כולם בבית העלמין שם, פגשתי לראשונה את אשתו ואת ילדיו, בכיתי, הדמעות לא עצרו לשניה האיש שאהבתי איננו, האיש שאהבתי האיש שלי נפטר איך ממשיכים מכאן? איך ? למה? במהלך השיבעה הגעתי אליהם הביתה רציתי גם לשבת על האיש שלי כי היה גם שלי האיש שנכנס לחיי והעניק לי חום ואהבה, האיש שנכנס לחיי איננו ואני עצובה.