האחרון שבעם
New member
לדון לכף זכות
בתוך ליבו של כל אחד מאיתנו, שוכן בית דין, בית דין הלזה, פוסק בדיני נפשות, במושב צד אחד בלבד, "הו, הנה יעקב", קורא מזכיר בית הדין, "אה, יעקב? הוא סתם בחור, בן בלי בית, לא לומד, בקושי מתפלל, עזוב אותך ממנו..." פוסק בית הדין הפנימי. "שלום תמר" , קורא המזכיר, "אוי, תמר? היא הרי ממש פרחחית, מזלזלת במצוות, חבל, דווקא ממשפחה טובה" פוסק שוב בית הדין. בית הדין הזה, הדן בדיני נפשות, אין לפניו כמעט אפשרויות ערעור, הוא אינו שומע בדרך כלל עדים, אינו חוקר אחר עדויות, פשוט דן, כי הלא "האדם יראה לעינים", ואם הוא או היא נראים כך, סימן שהם כך, לא? * * * שעת לילה מאוחרת, בבית הכנסת העתיק השוכן אי שם בשכונה מרוחקת בקצה העיר, חשוך. נר התמיד מהבהב את הבהובו האחרון, ושם בין ´עמוד´ ל´בימה´, יושב לו בחור, כיפה קטנה ומרדנית לראשו, ראשו שעון על ידיו והוא עצוב. שלש שנים עברו מאז נזרק מהישיבה משום שלא למד, שנים בהם הדרדר מטה מטה, שנים בהם החל לזלזל קמעה קמעה בקיום מצוות מסוימות, שנים בהם התחלפה כיפתו הגדולה בקטנה יותר וזו בקטנה עוד יותר, שנים בהם חליפתו הארוכה התקצרה לחצי ארכה ובסוף נעלמה לגמרי, שנים בהם שערו צימח פרא, מותיר אחריו בלורית בנויה לתפארה. כך הוא נראה כיום, בבוקר, אחרי שהוא קם בקושי, הוא מניח תפלין, ממלמל תפילה קצרה שהולכי דרכים בקושי יוצאים בה ידי חובתם, ויוצא לשגרת יומו. עצוב לו עכשיו, עצוב לו הרבה פעמים, עצוב לו כשהוא רואה את אחיו הצעיר ממנו כשהוא חוזר מלימודו ופניו קורנות מאושר, עצוב לו כשהוא רואה את אמו מתפללת ועל פניה נסוך עושר עליון, עצוב לו, גם הוא היה רוצה להראות כך. כשהוא הולך ברחוב, קולט את מבטיהם של חביריו לישיבה, הוא קורא בהם את הזלזול, כמו יודע על אותו בית דין השוכן בליבם, בית דין שכבר הוציא את פסק דינו עליו לשבט, הוא שונא אותם, פשוט כך! וכי מדוע יזלזלו בו? וכי משום שהם הצליחו, משום שיצרם היה קטן משלו, משום כך יזלזלו בו? וכי משום שראש הישיבה לא זרק אותם מהישיבה משום שהם יצרו איתו קשר טוב, משום כך הם עדיפים עליו? הוא שונא אותם!!! היצר לחש לו "עזוב אותך מהשטויות האלה, יאללה, די, ניסית, לא הצלחת, הצוות סתם התלבש עליך, עזוב, בא נצא לאיזה סרט טוב, עזוב...", והוא הקשיב, הקשיב משום שאף אחד לא אמר אחרת, משום שהוא היה היחיד שעודד אותו במעשיו. והוא הלך אחריו, יודע שאינו רוצה, אך המשיך ללכת, יודע שאינו צודק, אך מתריס נגד כל העולם, נגד ההורים שאינם מבינים לנפשו, שגם הם דנים אותו לכף חובה, נגד המורים שמעולם לא ניסו להבינו, רק דרשו ממנו את מכסת הלימוד הקבועה, נגד כולם. ובאותו לילה, כמו לילות רבים אחרים, כאשר התגברו עליו שוב רצונותיו הטובים, הוא ישב שם, בבית הכנסת, מהורהר, ליבו מתפלל לאלקיו שיושיעו, הלא הוא כה רוצה להיות טוב יותר, להתקרב אליו יותר, הוא לא בכה, זה לא התאים לו, פחד שמישהו יכנס ויקלוט אותו כך, אבל ליבו שתת דמעות, דמעות דם. * * * הוא באמת השתדל, מידי פעם קיבל על עצמו משהו, איזו החלטה קטנה שתהווה התחלה בחזרתו למסלול בו הוא רוצה לצעוד, אך כאשר היה שוב נתקל באותם מבטי זלזול, באותם מבטים חורצי משפט, באותם מילים מזלזלות המציגות אותו כרוע בהתגלמותו, היה נשבר, מחליט להראות שהוא באמת רע, שהוא עוד יראה להם מהו רע, אחר כך היה מתחרט, מחליט שוב להתחיל וחוזר חלילה. שוב ושוב ראה את הזלזול בעיני אנשים, אם כאשר ישב לומר לפעמים תהלים, אם כאשר לקח פעם ספר ללמוד, והוא נשבע, נשבע ששוב לא ידרוך במקום הארור הזה, ששוב לא יכנס למקום שבו אנשים דנים כך בני אדם, שאם זו דתם, הוא אינו רוצה להיות עמהם! נשבע ולא קיים, כי ידע שאנשים רעים ישנם בכל מקום, ראה פעם באיזה ספר שהאנשים האלה הם פושעים ממש על פי היהדות, אך כאשר היה נתקל בזה שוב, היה שוב נשבע, הוא לא יכנס לשם יותר, בחיים לא!!! * * * לו השבתנו לרגע את אותו בית דין השוכן בנו, לו רק היינו דנים דם על פי ליבו, לו רק היינו מנסים להביט אל הלב פנימה ולא אל החיצוניות, כי אז היינו אנשים טובים יותר, כי אז רשעים קטנים יותר, כי אז היינו גורמים פחות שבועות כאלו. שלא מדעת, שכן אכן כך זה נראה, אחראים אנו לאיבוד חיי אדם, לרצח רוחני של אנשים, שליבם שואף לטוב אך פסיקותינו לגביהם מרחקות אותם, שלא מדעת, מצפונינו נקי, משום שאיננו יודעים מזה אפילו. רבינו לימד אותנו, שלא לדון שום אדם לכף חובה, גם כאשר העינים, הלב והמוח חוברים לקואליציה רחבה להכריע לחובת אדם מסוים, אסור לנו לדונו לכף חובה בשום אופן, אין אנו יודעים על הטוב הצפון בליבו, אין אנו יודעים כמה הוא כמה לעשות רצון בוראו, כמה הוא חפץ באמת להיות טוב, אלא ששאור שבעיסה מעכב. לו רק השכלנו לחזק כל אדם באשר הוא, לו רק השכלנו לקיים עצת רבינו, לטפוח על שכם וללחוש מילה טובה, לא מתוך רחמנות הרסנית, אלא מתוך רצון כן לעזור, מתוך הרגשת שותפות, כי אז היינו מצילים חיים, גורמים לאחינו השבור לזקוף גוו ולהמשיך, אלא שפעמים רבות אנו בוחרים שלא לעשות זאת, ממנים עצמינו לדיינים לדון בני אדם, ממנים עצמינו לשומרי העולם, לכלות ´קוצים´ מן הכרם, קוצים שלמעשה שושנים הם, אלא שאותנו אין זה מענין... הנשכיל לקיים עצת רבנו? הנשכיל לא לרצוח חפים מפשע? הנשכיל? בברכת הצלחה
בתוך ליבו של כל אחד מאיתנו, שוכן בית דין, בית דין הלזה, פוסק בדיני נפשות, במושב צד אחד בלבד, "הו, הנה יעקב", קורא מזכיר בית הדין, "אה, יעקב? הוא סתם בחור, בן בלי בית, לא לומד, בקושי מתפלל, עזוב אותך ממנו..." פוסק בית הדין הפנימי. "שלום תמר" , קורא המזכיר, "אוי, תמר? היא הרי ממש פרחחית, מזלזלת במצוות, חבל, דווקא ממשפחה טובה" פוסק שוב בית הדין. בית הדין הזה, הדן בדיני נפשות, אין לפניו כמעט אפשרויות ערעור, הוא אינו שומע בדרך כלל עדים, אינו חוקר אחר עדויות, פשוט דן, כי הלא "האדם יראה לעינים", ואם הוא או היא נראים כך, סימן שהם כך, לא? * * * שעת לילה מאוחרת, בבית הכנסת העתיק השוכן אי שם בשכונה מרוחקת בקצה העיר, חשוך. נר התמיד מהבהב את הבהובו האחרון, ושם בין ´עמוד´ ל´בימה´, יושב לו בחור, כיפה קטנה ומרדנית לראשו, ראשו שעון על ידיו והוא עצוב. שלש שנים עברו מאז נזרק מהישיבה משום שלא למד, שנים בהם הדרדר מטה מטה, שנים בהם החל לזלזל קמעה קמעה בקיום מצוות מסוימות, שנים בהם התחלפה כיפתו הגדולה בקטנה יותר וזו בקטנה עוד יותר, שנים בהם חליפתו הארוכה התקצרה לחצי ארכה ובסוף נעלמה לגמרי, שנים בהם שערו צימח פרא, מותיר אחריו בלורית בנויה לתפארה. כך הוא נראה כיום, בבוקר, אחרי שהוא קם בקושי, הוא מניח תפלין, ממלמל תפילה קצרה שהולכי דרכים בקושי יוצאים בה ידי חובתם, ויוצא לשגרת יומו. עצוב לו עכשיו, עצוב לו הרבה פעמים, עצוב לו כשהוא רואה את אחיו הצעיר ממנו כשהוא חוזר מלימודו ופניו קורנות מאושר, עצוב לו כשהוא רואה את אמו מתפללת ועל פניה נסוך עושר עליון, עצוב לו, גם הוא היה רוצה להראות כך. כשהוא הולך ברחוב, קולט את מבטיהם של חביריו לישיבה, הוא קורא בהם את הזלזול, כמו יודע על אותו בית דין השוכן בליבם, בית דין שכבר הוציא את פסק דינו עליו לשבט, הוא שונא אותם, פשוט כך! וכי מדוע יזלזלו בו? וכי משום שהם הצליחו, משום שיצרם היה קטן משלו, משום כך יזלזלו בו? וכי משום שראש הישיבה לא זרק אותם מהישיבה משום שהם יצרו איתו קשר טוב, משום כך הם עדיפים עליו? הוא שונא אותם!!! היצר לחש לו "עזוב אותך מהשטויות האלה, יאללה, די, ניסית, לא הצלחת, הצוות סתם התלבש עליך, עזוב, בא נצא לאיזה סרט טוב, עזוב...", והוא הקשיב, הקשיב משום שאף אחד לא אמר אחרת, משום שהוא היה היחיד שעודד אותו במעשיו. והוא הלך אחריו, יודע שאינו רוצה, אך המשיך ללכת, יודע שאינו צודק, אך מתריס נגד כל העולם, נגד ההורים שאינם מבינים לנפשו, שגם הם דנים אותו לכף חובה, נגד המורים שמעולם לא ניסו להבינו, רק דרשו ממנו את מכסת הלימוד הקבועה, נגד כולם. ובאותו לילה, כמו לילות רבים אחרים, כאשר התגברו עליו שוב רצונותיו הטובים, הוא ישב שם, בבית הכנסת, מהורהר, ליבו מתפלל לאלקיו שיושיעו, הלא הוא כה רוצה להיות טוב יותר, להתקרב אליו יותר, הוא לא בכה, זה לא התאים לו, פחד שמישהו יכנס ויקלוט אותו כך, אבל ליבו שתת דמעות, דמעות דם. * * * הוא באמת השתדל, מידי פעם קיבל על עצמו משהו, איזו החלטה קטנה שתהווה התחלה בחזרתו למסלול בו הוא רוצה לצעוד, אך כאשר היה שוב נתקל באותם מבטי זלזול, באותם מבטים חורצי משפט, באותם מילים מזלזלות המציגות אותו כרוע בהתגלמותו, היה נשבר, מחליט להראות שהוא באמת רע, שהוא עוד יראה להם מהו רע, אחר כך היה מתחרט, מחליט שוב להתחיל וחוזר חלילה. שוב ושוב ראה את הזלזול בעיני אנשים, אם כאשר ישב לומר לפעמים תהלים, אם כאשר לקח פעם ספר ללמוד, והוא נשבע, נשבע ששוב לא ידרוך במקום הארור הזה, ששוב לא יכנס למקום שבו אנשים דנים כך בני אדם, שאם זו דתם, הוא אינו רוצה להיות עמהם! נשבע ולא קיים, כי ידע שאנשים רעים ישנם בכל מקום, ראה פעם באיזה ספר שהאנשים האלה הם פושעים ממש על פי היהדות, אך כאשר היה נתקל בזה שוב, היה שוב נשבע, הוא לא יכנס לשם יותר, בחיים לא!!! * * * לו השבתנו לרגע את אותו בית דין השוכן בנו, לו רק היינו דנים דם על פי ליבו, לו רק היינו מנסים להביט אל הלב פנימה ולא אל החיצוניות, כי אז היינו אנשים טובים יותר, כי אז רשעים קטנים יותר, כי אז היינו גורמים פחות שבועות כאלו. שלא מדעת, שכן אכן כך זה נראה, אחראים אנו לאיבוד חיי אדם, לרצח רוחני של אנשים, שליבם שואף לטוב אך פסיקותינו לגביהם מרחקות אותם, שלא מדעת, מצפונינו נקי, משום שאיננו יודעים מזה אפילו. רבינו לימד אותנו, שלא לדון שום אדם לכף חובה, גם כאשר העינים, הלב והמוח חוברים לקואליציה רחבה להכריע לחובת אדם מסוים, אסור לנו לדונו לכף חובה בשום אופן, אין אנו יודעים על הטוב הצפון בליבו, אין אנו יודעים כמה הוא כמה לעשות רצון בוראו, כמה הוא חפץ באמת להיות טוב, אלא ששאור שבעיסה מעכב. לו רק השכלנו לחזק כל אדם באשר הוא, לו רק השכלנו לקיים עצת רבינו, לטפוח על שכם וללחוש מילה טובה, לא מתוך רחמנות הרסנית, אלא מתוך רצון כן לעזור, מתוך הרגשת שותפות, כי אז היינו מצילים חיים, גורמים לאחינו השבור לזקוף גוו ולהמשיך, אלא שפעמים רבות אנו בוחרים שלא לעשות זאת, ממנים עצמינו לדיינים לדון בני אדם, ממנים עצמינו לשומרי העולם, לכלות ´קוצים´ מן הכרם, קוצים שלמעשה שושנים הם, אלא שאותנו אין זה מענין... הנשכיל לקיים עצת רבנו? הנשכיל לא לרצוח חפים מפשע? הנשכיל? בברכת הצלחה
)))