לדבר על המוות

[אינה - המאוהבת בנטי]

לדבר על המוות

מאיזה גיל מותר לדעתכם להתחיל לדבר עם הילד על המוות?

כאשר ילדה בת 4 רואה תמונות של סבתא שמתה ושואלת איפה סבתא עכשיו, האם צריך בפשטות לומר לה שסבתא מתה ואיננה או להמציא משהו אחר? האם צריך בכלל להראות לילדים קטנים תמונות של אנשים שכבר אינם ואם כן אז מה ניתן לענות על שאלותיהם בקשר להמצאם עכשיו?

כאשר היא שואלת את אמא "אמא מה יקרה אחרי שתהיי זקנה?" מה צריך לענות לה? את האמת? לשקר? מאיזה גיל מותר לומר את האמת וכיצד?

מה אפשר להגיד לילד שרואה תמונות מתקופה שבה הוא עדיין לא היה ושואל מתי הוא שוב פעם לא יהיה?

כיצד לדעתכם מקבלים ילדים קטנים (בערך בטווח הגילאים 3-6) את נושא המוות? מה זה בשבילהם? האם הם מבינים את מלוא משמעות המילה או שהם רואים בה משמעות שונה לגמרי? אולי משמעות חלקית זהה וחלקית שונה?

ובכלל מה יכול לעשות לילד בן 4 ביטוי מאין " מי יקח אותך על הידיים כאשר אני אמות?"

 

[מירי,]

טוב , אספר מניסיוני...

כמי שגדלה עם המוות מגיל 5 - אז נפטר אבי , המוות אינו מושד קשה עבורי, ילדי יודעים מאז ומתמיד שאבא שלי , מי שאמור היה להיות הסבא שלהם נפטר כי היה מאוד חולה. כן! אנשים זקנים מתים! גם כשאני אהיה זקנה (או כל אחד מהקרובים ואהובים לנו יהי זקן/ה) הם ימותו - אבל זה עוד הרבה זמן... (מושג הזמן אצל ילדים הוא יותר מורכב , גם שבוע יכול להיות הרבה זמן...). אם הייתי נתקלת בשאלה מתי אני לא אהיה - הוא תמיד יהיה , תמיד יהיה בתמונות ובזכרונות של האוהבים אותו , גם אחרי שיהיה מאוד זקן וגם אם חלילה ימות.

 

[freearth10]

פתיחות וטבעיות

היי אינה, לדעתי מוות הוא חלק מהחיים אולי הייתי אפילו אומרת החלק הכי בטוח... בחיים. ללא המוות לא היינו יודעים להעריך את החיים. ולכן כמו שאנחנו מכינים את ילדינו לכל מצב בחיים חובה עלינו גם להכינם להתמודדות עם המוות. כמה שהתהליך הזה יהיה יותר טבעי - יוכל הילד להתמודד איתו טוב יותר. כשילד רואה תמונה של סבתא שהלכה לעולמה, אפשר לומר לו שסבתא מתה. ( היא היתה מאוד חולה או כל סיבה אחרת למותה). כשילד שואל : אמא מה יהיה אחרי שתהיי זקנה - זה לדעתי ילד שכבר פוחד מהמוות ואיתו רצוי מאוד לשוחח על הפחד הזה.

 

[אפרתש]

מנסיוני

אצלנו במשפחה, הילדים, כל אחד בתורו, מתחילים בערך בגיל ארבע לשאול למה אין סבתא. אני בהחלט נגד לשקר, בגלל שזה תהליך שלוקח זמן. בהתחלה כמה חודשים של הרבה שאלות והרבה התעסקות במוות, כנראה הם מעבדים את המידע, ואז זה מפסיק. הופך להיות עובדה שחיים איתה, אבל מפעם לפעם הנושא עולה. אז אם תתחילי בשקר, מתי תעצרי ותגידי "שמע, מה שסיפרנו לך כלכך הרבה פעמים היה שקר"? את יודעת מאד קשה לחיות בשקר. השקר היחיד שאני מצדדת בו הוא להגיד שמי שמת לא סבל. בעצם יש עוד - אם הילד שואל אם יש עולם הבא, תניחי לו להאמין במה שהוא מאמין. אם עוזר לו להאמין בתחית המתים - טוב. מאמין שסבא יושב בשמים? גם טוב. חושב שסבא ישן מאד חזק? גם טוב. עם הזמן, אולי אמונות אלה ישתנו (או לא), וזה חלק מההתבגרות. בכלל, אני מאמינה בגישת הלהפנות את השאלה אליהם. זה גם יעזור לך להבין מה עובר אצלה בראש. "מה את חושבת שיקרה כשאהיה זקנה?" מי יודע מה היא תענה - אולי היא מוטרדת עם מי היא תחיה? האם היא דואגת לעצמה או לך? אם אחרי שאלה קצרה תתני מונולוג על מהות המוות, אולי בכלל תתעלמי מהנקודה שמטרידה אותה, ןבמקום זה תמציאי לה כמה בעיות שהיא בכלל לא חשבה עליהן. לגבי איך הם מקבלים את הנושא - הם מאד חוקרים, כי זה באמת ענין קשה לתפיסה, אבל אם מקבלים הסברים ישירים ולא התפתלויות - חיים בשלום. אצלנו הילדים מגיעים עם כולם לקבר ביום השנה, ואין להם שום בעיה להסתובב בבית הקברות (צריך לצין שאצלנו אין סצינות של בכי ליד הקבר. אם היו, אולי תגובתם היתה שונה). ולא הבנתי - את אמרת לילד שלך "מי יקח אותך על הידים כשאני אמות?"?! למה אמרת לו דבר כזה? אם לא הבנתי אותך נכון והתכוונת לאמר שהוא שאל את זה מיוזמתו, הייתי אומרת משהו כמו "אני מאד מקווה שאני אמות רק כשאתה תהיה מאד זקן, וכבר לא תרצה על הידים. ואם תרצה, יוכלו לקחת אותך (וכאן רשימת אנשים האהובים עליו)".

 

[החתולה השחורה]

אני זוכרת שאינה התייעצה פעם

בקשר להכאת ילדים. אם אני זוכרת נכון, מדובר באחותך הקטנה שהוכתה ע"י אמך ואת רצית להפסיק זאת. אני מנחשת שהסיטואציה דומה, ומי שאמר את המשפט הנורא "מי יחבק אותך כשאמות?" זה מישהו אחר ולאינה זה נראה לא רצוי. אם צדקתי בניחושי, הרי את צודקת בהחלט. צריך לדבר עם ילדים על המוות בפתיחות, אבל לא צריך ליזום שיחה בנושא שלא לצורך, ולא לומר משפטים כגון זה.

 

[סתיו ג]

סיטואציה טריה בנושא מוות

ביום ה' האחרון נפתרה סבתי, נורא פחדתי איך לבשר את זה לילדה בת -5. בסוף אזרתי אומץ וספרתי לה שסבתא היתה מאוד חולה, והגוף שלה כבר היה מבוגר מאוד, ולא יכל לעמוד במחלה. כי זקנים לא כמו ילדים לא מתגברים מהם על מחלות. והיא מתה, ועכשיו יכולה לנוח סוף סוף, ולא כואב לה, והיא לא צריכה להיות כל הזמן בבי"ח. אז היא אמרה לי מה אני צריכה לשמוח שלא כואב לה או לבכות שהיא מתה. אמרתי לה שזה מאוד עצוב כי אנחנו מתגעגעים אליה, אבל אנחנו צריכים לזכור גם שהיא מאוד סבלה, וכל הזמן כאב לה כשהיא היתה חולה. היא הגיבה סה"כ בסדר. אתמול הלכנו לבקר את יושבי השבעה, ואיך שהיא נכנסה סבא שלי התחיל לבכות, הוא לא יכל לסבול את הסיטואציה שכל הנינים באים וסבתא לא נמצאת. והיא באה אליו וחבקה ונשקה אותו, ונחמה אותו, שהיא תבוא אליו, ותבקר אותו. ואפילו עשתה לו רייקי (היא מאוד אוהבת רייקי). בקיצור ילדים הם סתגלתנים יותר גדולים מאיתנו. והלב שלהם פתוח ומבין.

 

[לאה_מ]

תנחומי ../images/Emo16.gif

התגובה של בתך מקסימה בעיני. מוות כזה משלב באמת רגשות של הקלה עם עצב גדול, וכמה יפה שהיא ידעה לבטא את ההרגשה הזו.

 

[סתיו ג]

תודה ../images/Emo140.gif

 

[She Dolphin]

מצטערת לשמוע על האובדן ../images/Emo14.gif..

ואיזה משפט נפלא שלה: "מה אני צריכה לשמוח שלא כואב לה או לבכות שהיא מתה". ממש עלו לי דמעות בעיניים מהתרגשות... הרי זאת התמצית של מה שאנחנו מרגישים כשמישהו אהוב נפטר ועוזב אותנו, אבל גם נגאל מיסוריו. נשמע שיש לך בת רגישה וחכמה, ושנהגת מאוד נכון.

 

[אפרתש]

אינה - זה נכון?

זו את, שדואגת לאחותה הקטנה? אני כלכך מצטערת. תחבקי את אחותך, ותבטיחי לה שאת תמיד תהיי שם לקחת אותה על הידיים. עלתה לי מחשבה - נשמע שעל אחותך ועליך לא עוברים חיים קלים. מה דעתך להיעזר בספרים - תקני, או תקחי אותה לספריה, ותקריאי לה ספרים אופטימים. עם סוף טוב. על ילדים שמוצאים אהבה. כשקשה בחיים, עוזר למצוא מפלט בספרים.

 

[kokopeli]

לא צריך לפחד מלדבר על המוות

רק צריך להתאים את המסר לגיל. סבי נפטר כשנטע היתה בת שלוש, היא הכירה אותו והיתה קשורה אליו. הסברתי לה שאבואלו (כך קראנו לו) נפטר ומעכשיו נוכל לראות אתו רק בתמונות. כשנתגעגע אליו נוכל להסתכל בתמונות ולהיזכר בו. אביו של בעלי נפטר עוד לפני שהכרנו ובבית אימו ישנן תמונות. היא תמיד ידעה שזה סבא שלה והוא נפטר ואפשר לראות אותו רק בתמונות. כיום נטע בת ארבע היום - לקראת יום השואה, סיפרו לילדים בגן שמחר יהיה יום עצוב. כשהיא שאלה אותי למה, הסברתי לה שאנחנו ניזכר מחר בהמון אנשים שנפטרו, ושאנחנו לא יכולים להיות איתם יותר, ואנחנו מתגעגעים אליהם. אז היא הסכירה את סבא שלה, ואמרה שגם הוא נפטר ומחר היא תיזכר בו ותהיה עצובה. היא שאלה אם הוא יקום בר\קרוב, והסברנו לה שאנים שמתים כבר לא קמים יותר לעולם. לפני שבועיים אמא של הגננת של נטע נפטרה והלכנו (עם נטע) לניחום אבלים (אנחנו גרים ביישוב קטן, והם כמעט שכנים). נטע אמרה שאנחנו הולכים לשמח את הגננת שלא תתעצב, כי היא מתגעגעת לאמא שלה שנפטרה. כשהיא שאלה למה היא נפטרה, הסברתי לה שהיא היתה מאוד מאוד מאוד זקנה, ואנשים מאוד זקנים מתים. מה שאני רוצה להגיד בכל הדוגמאות האלה הוא שנטע, בחייה המאוד קצרים, פגשה כבר לא מעט מקרים של מוות, שקשורים לאנשים שקרובים אליה, וכיוון שלא פחדנו לדבר איתה על זה, לא עשינו מזה עיניין, בשבילה זה דבר טבעי, ולא משהו שמעורר אצלה רגש יוצא דופן. היא כמובן לא מבינה את מלוא משמעות העיניין, אבל היא מבינה מה זה עצוב, מה זה להתגעגע, היא רואה תמונות של אנשים שהיא לא יכולה לפגוש יותר. לא הבנתי את המשפט "מי יקח אותך על הידיים כאשר אני אמות" - מאיפה זה הגיע, באיזה הקשר ועל ידי מי זה נאמר, כי דווקא משפט כזה יכול לעורר פחד גדול אצל ילד בגיל הזה והוא נראה לי ממש לא מתאים. הרבה אור

ואהבה