לדבר גלויות
לומר לא לומר,לסיים או להתחיל מחדש בעצם,או אולי זה רק הרגל של משהו ישן ונוח שהתחיל ברגעי נחת וטירוף.
שגעון גדלות שהתחיל בערב אחד לאחר מחול של צבעים וצבואים יחדיו, פתאום ברגע אחד לא צפוי או אולי מתוכנן מצד אותו חסר האונים שנשכב שם לפתע.
לא עברו 24 שעות וכבר הבחינו להם הצדיקים אלו הלבושים בכתונת הפסים , הם שידעו ראשונים עוד לפני שבעלי השמחה והעצב ראו את המתרחש להיות, הם אותם צדיקים בעלי החוש השישי הנקראים בימינו בעלי רגישות מיוחדת, לא הפסיקו לשמור ולעמוד כמו לביאה מגוננת .
ללא ניסיון וללא חוכמת חיים הוא הזהיר מן הלא נודע הזהיר והזהיר ולא הקשבתי .
נעמדתי מפוחדת אך מלאת ביטחון כי חיים מלאים לא יוכלו להתרוקן בין רגע חשבתי, או בעצם לא ידעתי אחרת.
נלחמת בשארית כוחותיי על מה שחשוב באמת , על הגרעין , על דם מדמי שזורם בכולנו על הדם שלי .
עוברת עוד יממה ועוד אחת והנה עבר לו שבוע ,חודש, שנה וכך חוזרים לחגוג כל שנה את אות הרגע , הרגע שבו חיינו נעצרו לרגע לחלקנו רגע הוא יממה ולחלקנו קצת יותר משבועיים.
תמיד שאלתי מה הוא הרגע? האם אנו חוגגים לניצחון? או שזהו רגע של זיכרון?
התגברנו על זה אומרים בלי מילים הגיבורים והרי גיבור אמיתי יוצא מהקרב ללא מילים לא רואה ניצחונות רק מקווה שאין שבויים ומודה על כך שהוא בחיים שמח לחזור שלם לחיק אהוביו.
חוזר הוא לאותו המקום שהיה הבית היום הוא המקום בו נמצאים כל החיילים הפצועים יש כאלו שכבר כמעט כבר החלימו ויש כאלו שעדיין לא מדברים על מה שהתרחש שם .
"הם חיילים טובים" אמר המפקד והמפקד גם הוא חייל טוב ומפקד נאמן מוביל בקדחנות לכל מסע את כולם .
אז הנה גם אני הובלתי הוא לא נתן לי ליפול , לא הוא ולא הגנרל שהיה שם כחסר אונים זרוק על הקרקע. אותו הגנרל , זה שניסיתי להציל כל רגע בחיי מרשעים, מטפילים ולפעמים אפילו מעצמו.
לא נפלתי צעדתי בראש מורם כל המסע ועכשיו עייפתי כלכך, קשה לוותר או בעצם לא לוותר לצאת להילחם אבל הפעם לבדי כי זוהי המלחמה שלי .
מלחמה אמיתית צריכה להתחיל בנחישות ובכוונה אמיתית לעבר המסע לעבר עצמי .
אז לומר או לא לומר..
לומר לא לומר,לסיים או להתחיל מחדש בעצם,או אולי זה רק הרגל של משהו ישן ונוח שהתחיל ברגעי נחת וטירוף.
שגעון גדלות שהתחיל בערב אחד לאחר מחול של צבעים וצבואים יחדיו, פתאום ברגע אחד לא צפוי או אולי מתוכנן מצד אותו חסר האונים שנשכב שם לפתע.
לא עברו 24 שעות וכבר הבחינו להם הצדיקים אלו הלבושים בכתונת הפסים , הם שידעו ראשונים עוד לפני שבעלי השמחה והעצב ראו את המתרחש להיות, הם אותם צדיקים בעלי החוש השישי הנקראים בימינו בעלי רגישות מיוחדת, לא הפסיקו לשמור ולעמוד כמו לביאה מגוננת .
ללא ניסיון וללא חוכמת חיים הוא הזהיר מן הלא נודע הזהיר והזהיר ולא הקשבתי .
נעמדתי מפוחדת אך מלאת ביטחון כי חיים מלאים לא יוכלו להתרוקן בין רגע חשבתי, או בעצם לא ידעתי אחרת.
נלחמת בשארית כוחותיי על מה שחשוב באמת , על הגרעין , על דם מדמי שזורם בכולנו על הדם שלי .
עוברת עוד יממה ועוד אחת והנה עבר לו שבוע ,חודש, שנה וכך חוזרים לחגוג כל שנה את אות הרגע , הרגע שבו חיינו נעצרו לרגע לחלקנו רגע הוא יממה ולחלקנו קצת יותר משבועיים.
תמיד שאלתי מה הוא הרגע? האם אנו חוגגים לניצחון? או שזהו רגע של זיכרון?
התגברנו על זה אומרים בלי מילים הגיבורים והרי גיבור אמיתי יוצא מהקרב ללא מילים לא רואה ניצחונות רק מקווה שאין שבויים ומודה על כך שהוא בחיים שמח לחזור שלם לחיק אהוביו.
חוזר הוא לאותו המקום שהיה הבית היום הוא המקום בו נמצאים כל החיילים הפצועים יש כאלו שכבר כמעט כבר החלימו ויש כאלו שעדיין לא מדברים על מה שהתרחש שם .
"הם חיילים טובים" אמר המפקד והמפקד גם הוא חייל טוב ומפקד נאמן מוביל בקדחנות לכל מסע את כולם .
אז הנה גם אני הובלתי הוא לא נתן לי ליפול , לא הוא ולא הגנרל שהיה שם כחסר אונים זרוק על הקרקע. אותו הגנרל , זה שניסיתי להציל כל רגע בחיי מרשעים, מטפילים ולפעמים אפילו מעצמו.
לא נפלתי צעדתי בראש מורם כל המסע ועכשיו עייפתי כלכך, קשה לוותר או בעצם לא לוותר לצאת להילחם אבל הפעם לבדי כי זוהי המלחמה שלי .
מלחמה אמיתית צריכה להתחיל בנחישות ובכוונה אמיתית לעבר המסע לעבר עצמי .
אז לומר או לא לומר..