לגלות או לא?

[yommi]

סינתטית

אני חושב שהבנתי את כוונתך, הפריעה לי העובדה שהתרחקת מהדוגמא שענת נתנה, ובה הפורמליסטיקה של הדיאונטולוגיה נראית די תלושה לרוב האנשים, ותקפת את הגישה של ענת בעזרת דוגמא על איש המכה את אשתו. ובה מודגשות יותר החולשות של הגישה הטלאולוגית. אני סבור שהיית צריכה להתמודד דווקא עם הדוגמא הזאת כדי להראות איך אפשר לדבוק בגישה הדיאונטולוגית גם בתנאים קשים יותר, ולא לעבור למגרש היותר נוח לה. מעבר לכך איני מזדהה עם היחס שלך לאנושיות, הביטוי שלך "אנושיים מידי", מרמז שלדעתך אנושיות היא סוג של חולשה, שרצוי להמעיט בה ככל שאנו מסוגלים. אני דווקא חושב שאין היום עודף מוגזם של אנושיות בעולם.

 

[עננית נוצה]

הקושי בגישה הדאונטולוגית

נובע דווקא מעצם תכליתה- החובה לשמור על האמת, תוך שמירה על זכויותויו של הזולת. לעתים השמירה על זכויותיו של אדם אחד פוגעת בהכרח בזכויותיו של אדם אחר. במקרים שכאלה הדאונטולוגיה ניצבת חסרת מענה, או שנותנת מענה דחוק ואבסורדי. כבר קאנט נדרש להתייחס לקושיה זו, על-ידי מתנגדי הדאונטולוגיה, כשנשאל כיצד- לשיטת הדאונטולוגיה- צריך אדם לנהוג במקרה בו רוצח פונה אליו ושואל אותו היכן נמצא קורבנו. האם גם במקרה זה צריך הנשאל לדבוק באמת ולדוח לרוצח על מקום הימצאו של קורבנו, על-אף העובדה שידוע לו כי אם יעשה זאת יהרוג הרוצח את הקורבן? קאנט השיב כי אכן מחובתו המוסרית של הנשאל לדווח לרוצח על מקום הימצאו של הקורבן, על-אף שהתוצאה ממעשה זה יהיה רצח הקורבן (טיעוניו היו שהרי אם ימנע מלומר לרוצח את האמת, עלול הרוצח למצוא קורבן אחר, או שבמידה ויתן לרוצח מידע שגוי על מקום המצאו של הקורבן, עלול הרוצח למצוא דווקא שם, במקרה, את קורבנו). דוגמא זו, לדעתי, מעמידה אותנו על הקושי שבהתנהלות ע"פ הדאונטולוגיה הטהורה, מבלי הפעלת שיקול דעת נוסף הנוגע לתוצאות המעשה. לדעתי, גם בדוגמא של ענת יש לשקול מעבר לחובת האמת (זכותו של כל אדם לדעת את האמת), גם את חובת השמירה על איכות חייה של אמה (זכותו של כל אדם לאיכות חיים)- שהרי ברור הדבר כי חשיפת האמת בפני האם פוגמת באיכות חייה. ושוב אנו בהתנגשות בין שתי חובות מוסריות- החובה לומר לאם את האמת לגבי מצבה הבריאותי, לעומת החובה לשמור על איכות חייה של האם. איזו חובה, לדעתך, חשובה יותר? הנה שוב אנו נזקקים לשקול את ההשלכות של המעשה בו נבחר, בטרם נחליט איזו מבין החובות המוסריות חשובה יותר מהאחרת. באופן אנאלוגי ניתן לשאול שאלות גם בסוגיית הבעל המכה, הבוגד וכד'. לדעתי, הדאונטולוגיה אכן קשה ליישום, אך לא משום שאנו אנושיים (ובודאי לא משום שאנו אנושיים מדי) אלא דווקא משום החולשות שבה, והעובדה שדבקות בה, ללא שיקול דעת נוסף, עלול להוביל למצבים אבסורדיים ופרדוכסאליים. האנושיות שלנו היא דוקא יתרון, באשר היא מקנה לנו את שיקול הדעת להחליט באשר לדרך הפעולה הנכונה, לפי הבנתנו ובכל מקרה לגופו. בקביעת צו קטגורי מוחלט יש התעלמות מן הניואנסים הדקים (או הגסים יותר) שבין מקרים שונים (וחובות מוסריות שונות), ולעתים קרובות על-אף קביעתו, נדרש ממילא שיקול דעת נוסף לגופו של מקרה.

 

[סינתטית אפריורית]

אבל יש פתרון.

אכן נוצתי, קאנט נותן דוגמאות ששם יש התנגשות מוסרית בין שתי חובות . או למעשה מצבים רבים שאנו נדרשים לבחור בין הציות לחובה אחת לבין הציות לחובה אחרת. קאנט היה מודע לכל זאת ולא התנער מאחריות להגן על תורתו . הוא הביא עוד כהנה וכהנה דוגמאות שונות ומשונות, כשאחת מהן שמנית, אכן מוכרת וידועה (אהבתי את הפיקניק בבית קברות ...) אבל הוא בהחלט נותן פיתרון . הפתרון מאוד פשוט: עלינו לבצע את החובה שהיא המכרעת במקרה הנתון , כלומר שמשקלה רב ממשקל כל החובות החלות על המקרה. כלומר- קאנט בהחלט האמין וחשב שאנו מסוגלים לקבוע , בשיקול הדעת המוסרי שלנו , לקבוע את תיאורו הנכון של המקרה קודם שאנו קובעים את ערכו המוסרי. כלומר - לטענתו של קאנט- לאדם יש את כושר השיפוט - הכושר לתאר דברים בצורה נכונה , לעמוד על העיקרי והמהותי ולא על הטפל והמשני. זוהי בהחלט טענה המאדירה את האדם הטוענת שבסופו של דבר האדם מסוגל להכריע בין שתי חובות. הוא יודע , הוא בהחלט יודע.

 

[סינתטית אפריורית]

התרחקתי מהדוגמא של ענת.

כיוון שהדוגמא שהיא נתנה זה סיפורה האישי ולטעמי אין זה ראוי ללא הסכמתה לדון (או לתקוף ) במשהו שהוא כה אישי ונוגע לה . ולכן הייתה סיבה טובה מאוד מדוע לא התמודדתי עם הדוגמא של ענת, מדוע התרחקתי והבאתי דוגמא אחרת. הביטוי אנושיים מידי , או אנושי מידי , לקוח מעולמו של פרידריך ניטשה , בספרו : אנושי מידי . טענתי שאנו אנושיים, ייצריים ולא בכדי . אסביר: הגישה הדאונטולוגית , הפורמליסטית באם מישהו לא יבינה כראוי, הוא עלול לעשות בה שימוש לרעה : הצמדות לחוקים עד כדי אימוץ סגנון מחשבה רובוטית. אייכמן בעצמו טען כשהמוסד תפס אותו , שהוא בסך הכל ציית לצו הקטגורי של עימנואל קאנט (הוי אם הוא רק היה שומע אותו , הוא היה מתהפך בקברו ....) איייכמן לקח את הדרישה של קאנט להיצמדות המאוד טוטאלית לחוקים בצורה קיצונית עד כדי אי הפעלת שיקולים אנושיים. הכנסת המימד האנושי , לטעמי , הוא זה הגורם לנו להרגיש את האחר. לטעמי לא נוכל ליישם במאת האחוזים את גישתו של קאנט שדומה מאוד לפורמליזם של אפלטון, לתורת האידאות שלו שלמעשה הוא טען שאין הגשמה במאת האחוזים היות והאדם הוא יצור אנושי , המצוי בעולם התופעות . אבל כן צריך לשאוף לישומה.

 

[עננית נוצה]

חולשותיה של הגישה הדאונטולוגית

לטענתך, כאשר חלה התנגשות בין שתי חובות מוסריות, צריכים אנו לעשות שימוש בכושר השיפוט שלנו ו"עלינו לבצע את החובה שהיא המכרעת במקרה הנתון , כלומר שמשקלה רב ממשקל כל החובות החלות על המקרה". טענת גם כי כושר השיפוט שלו הוא המאפשר לאדם "לעמוד על העיקרי והמהותי ולא על הטפל והמשני". ואני שואלת: הכיצד זה נכריע מהי החובה המכרעת בכל מקרה נתון? האם, בהכרח, חובה מוסרית אחת היא בגדר עיקר והאחרת- בגדר טפל? ענת הציגה בפנינו את המקרה הפרטי שלה. לשם ההגינות ולצורך הענין (ובשל שכיחותו של הקונפליקט שהעלתה בדבריה) ארשה לעצמי להתייחס לעניין זה במישור העקרוני. במקרה דנן, כאמור, נמצא התנגשות בין שתי חובות מוסריות: 1) החובה לומר תמיד רק את האמת. 2) החובה לשמור על הזכות של כל אדם לאיכות חיים. האם, לדעתך, החובה הראשונה שציינתי עולה בחשיבותה על זו השניה? או שמא דווקא השניה היא עיקר והראשונה- טפלה ומשנית לה? היות שלדעתי דווקא החובה השניה עולה בחשיבותה על חברתה, אנסח צו קטגורי: בכל מקרה בו איכות חייו של חולה עלולה להינזק בעקבות ידיעת האמת על מצבו, יש לשלול ממנו מידע זה. בעקבות דברייך בהודעותיך הקודמות אני מניחה כי נהיה חלוקות בינינו באשר להפיכת כלל זה לחוק טבע כללי. אם כן, הכיצד זה נכריע באשר לחשיבותה של חובה מוסרית אחת על-פני חובה מוסרית אחרת? נראה לי כי שיקול הדעת שנפעיל יהיה חייב להביא בחשבון גם את ההשלכות המעשיות של הבחירה שנעשה. הלא כן? משמע- שיקול הדעת שלנו חייב להתחשב בתוצאה שתגרור בעקבותיה כל אחת מאפשרויות הבחירה. האם תהליך הפעלת שיקול הדעת, בכל מקרה לגופו, אינו מפקיע מהדאונטולוגיה את לב לבה? את מהותה? שהרי הדאונטולוגיה פועלת ע"פ כלים אוניברסאליים. נראה לי כי השימוש בכושר השיפוט, בשיקול הדעת ביחס לכל מקרה לגופו, בהתאם לתוצאה, קרוב יותר לגישה התועלתנית מאשר לגישה הדאונטולוגית.

 

[עננית נוצה]

כלים אוניברסאלים=כללים אוניברסאלים

 

[סינתטית אפריורית]

נהפוך הוא- אוששת אותה.

יצרת חוקי מוסר אוטונומיים מתוך הגישה הדאונטולוגית ובכך , למעשה, אוששת את הגישה. תראי, הגישה עצמה לא יכולה , לטעמי להשאר בצורניות שלה , היא זקוקה לתוכן . מי מעצב אותה? מי יוצק בה תוכן? נכון. האדם. האדם האוטונומי המתייחס לאדם כאל תכלית . תמיד כאל תכלית. בהתגשות בין שתי חובות ההכרעה היא ע"י שיקול דעת אנושי-אוטונומי הרווי באהבת הזולת. זו לטעמי, הייתה מטרתו של עימנואל קאנט או לפחות המטרה של גישתו. כשהרעיון המרכזי להתייחס לערכי מוסר לא כאל אמצעי להשגת דבר מה , לא להתייחס לתבונת האדם כאל כלי לשם תועלת , לשם סיבה, לשם טלאולוגיה. את השתמשת , בדוגמתך, בכלים הנכונים של הגישה הדאונטולוגית כדי להשליכה על עולם התופעות , בוודאי שיש לה השלכה על עולם התופעות וזו צריכה להילקח בחשבון אבל לא מהסוף להתחלה . כלומר לא מהתוצאה ואז לנתב לך דרך-לא דרך . אלא קודם כל הדרך. ובאשר לכלל הקטגורי שניסחת. במידה והיית מעוניינת שבכל העולם החוק שלך יונהג לכל מי שעלול להינזק מאמירת האמת על חשבון איכות חייו (כולל אותך ) , אזי החובה השנייה כאן עולה על השנייה . באם לא , אז הראשונה. אבל את צריכה קודם כל לנסח עפ"י הצו הקטגורי ולא להפך. כלומר לא לאנוס את הצו הקטגורי על התוצאה המתבקשת. שזה משהו שלעולם לא נדע (אם אכן אנסת את הצו על התוצאה ) , אבל זה משהו שאצטרך לסמוך עלייך כליל מעצם היותך אדם .

 

[עננית נוצה]

ובכן...

הסכמת לדבריי באשר לתקפותו של הכלל שניסחתי כצו קטגורי: בכל מקרה בו איכות חייו של חולה עלולה להינזק בעקבות ידיעת האמת על מצבו, מותר לשלול ממנו מידע זה. אך שימי לב שהצו הקטגורי, כפי שניסחתי אותו, מחייב התייחסות לתוצאת המעשה. דהיינו, בעצם החשיבה על הפעולה יש חשיבה מראש גם על התוצאה הטובה. הדאונטולוגיה אכן רואה באדם תכלית, וכל קונפליקט בין חובות יש להכריע על בסיס "שיקול דעת אנושי-אוטונומי הרווי באהבת הזולת", כדברייך. הביקורת שלי כלפי הדאונטולוגיה היא, ששיקול הדעת בהכרח מביא בחשבון את תוצאות המעשה, שהן פועל יוצא מכל אחת מאפשרויות ההכרעה. דאונטולוגיה שיש בה שיקול דעת והכרעה המתחשבים בתוצאת המעשה, אינה דאונטולוגיה עוד. דאונטולוגיה, במהותה, שוללת שיקול דעת בכל מקרה לגופו, ומציבה בפני האדם כללים אוניברסאלים שהם בבחינת חוקי טבע. לפי הדאונטולוגיה הפעילות המוסרית כרוכה בהתגברות עצמית- יש לעשות את המעשה משום שצריך לעשותו, על-אף נטיותיו הטבעיות של האדם (לשיקול דעת...?). אינני מחסידי הדאונטולוגיה, דווקא משום שלדעתי היא מפקיעה מהאדם את החובה להפעיל שיקול דעת- שזוהי האנושיות האמיתית בהתגלמותה- ואוסרת אותו בין סורגי הצווים הקטגוריים, אשר בעול מוסרותיהם עלול האדם להקלע למצבים פרדוכסאליים ואף מסוכנים.