לגבי ליבוביץ',
ובקשר לכל הדיון שהיה לי ולווינסטון (ולשאלה של ליתיום). בתור התחלה, הרשה לי לצטט את עצמי: " בפעולות היום יום שלי אני כמובן מניח שאין אלוהים, אין לי ברירה אחרת - בשביל לקום בבוקר אני חייב להניח שזה יעשה לי טוב, בשביל לאכול אני חייב להניח שזה יהיה טעים וכו'. בשביל לפעול חייבים אמונה כלשהי (וגם אמונה שכביכול הכלי הסובייקטיבי שנקרא "ניסיון" מעניק לך)." עיינתי עכשיו בספר שיש לי של ליבוביץ', והוא כותב שם דבר כזה: הרמב"ם (שהיה, אגב, רציונאליסט לפחות כמו ליבוביץ') אמר שכל מחלוקת שאינה רלוונטית מעשית, אינה דורשת-חקיקה. כלומר לשיטת ליבוביץ'-רמב"ם היהדות היא אוסף של מעשים (שנובעים מאמונה) ותו לא. זאת משום ששניהם יודעים מה שכתבתי קודם, שמחלוקות בעניינים שאין להם משמעות מעשית הן עניין של בחירה-מראש במה אתה מאמין ולעולם לא יוכלו (וגם לא צריכות) להיות מוכרעות. ובקשר לניסיון - ווינסטון אמר שלא צריך להיות אלוהים לפי הניסיון. אני אמרתי שהניסיון הוא סובייקטיבי לגמרי מבחינה תיאורטית וסובייקטיבי במידה מרובה ברמה הפרקטית ולכן לפי ניסיון של מישהו אחר יכול להיות שכן צריך להיות אלוהים. בהינתן כל זה, ברור שהדוגמה שהבאתי באותו דיון לא חלה על ליבוביץ' - כי הוא הבין שהניסיון הוא כלי סובייקטיבי ולא ניסה להוכיח את אמונתו, ידע שהיא היא בעצמה סיבת-עצמה. הדוגמה הזאת חלה רק על אלה שחשים צורך להוכיח את אמונתם - או אי-אמונתם.
ובקשר לכל הדיון שהיה לי ולווינסטון (ולשאלה של ליתיום). בתור התחלה, הרשה לי לצטט את עצמי: " בפעולות היום יום שלי אני כמובן מניח שאין אלוהים, אין לי ברירה אחרת - בשביל לקום בבוקר אני חייב להניח שזה יעשה לי טוב, בשביל לאכול אני חייב להניח שזה יהיה טעים וכו'. בשביל לפעול חייבים אמונה כלשהי (וגם אמונה שכביכול הכלי הסובייקטיבי שנקרא "ניסיון" מעניק לך)." עיינתי עכשיו בספר שיש לי של ליבוביץ', והוא כותב שם דבר כזה: הרמב"ם (שהיה, אגב, רציונאליסט לפחות כמו ליבוביץ') אמר שכל מחלוקת שאינה רלוונטית מעשית, אינה דורשת-חקיקה. כלומר לשיטת ליבוביץ'-רמב"ם היהדות היא אוסף של מעשים (שנובעים מאמונה) ותו לא. זאת משום ששניהם יודעים מה שכתבתי קודם, שמחלוקות בעניינים שאין להם משמעות מעשית הן עניין של בחירה-מראש במה אתה מאמין ולעולם לא יוכלו (וגם לא צריכות) להיות מוכרעות. ובקשר לניסיון - ווינסטון אמר שלא צריך להיות אלוהים לפי הניסיון. אני אמרתי שהניסיון הוא סובייקטיבי לגמרי מבחינה תיאורטית וסובייקטיבי במידה מרובה ברמה הפרקטית ולכן לפי ניסיון של מישהו אחר יכול להיות שכן צריך להיות אלוהים. בהינתן כל זה, ברור שהדוגמה שהבאתי באותו דיון לא חלה על ליבוביץ' - כי הוא הבין שהניסיון הוא כלי סובייקטיבי ולא ניסה להוכיח את אמונתו, ידע שהיא היא בעצמה סיבת-עצמה. הדוגמה הזאת חלה רק על אלה שחשים צורך להוכיח את אמונתם - או אי-אמונתם.