לב של אבן
אני כבר לא זוכרת את היום או את התקופה או את הסיבה שהפסקתי להרגיש. מאז ומעולם רגשות היו טאבו אצלנו בבית. לא נראה לי שזה היה בכוונה כי בסך הכל ההורים שלי לא חסכו ממני כלום, אבל הם לא לימדו אותי לאהוב. הבעת חיבה היתה בושה אצלנו. חולשה. ואם מישהו היה מביע איזה רגש התגובות היו מזלזלות, לועגות. אז התחלתי להפנים. לא סיפרתי יותר שאני אוהבת ילד מהכיתה, לא הרשתי לעצמי להתרגש כשראיתי משהו מרגש בסרט או תכנית, לא שיתפתי אף אחד בתחושות שלי ולא בכיתי. חייתי ככה הרבה זמן. הרבה שנים. לא חשבתי שמשהו לא בסדר כי לא הכרתי שום דבר אחר וזה לא הפריע לי. אני חברה טובה, נאמנה, יודעת להקשיב והכרתי במהלך חיי אנשים שגילו לי עולם אחר של תקשורת. אנשים באמת מדברים אחד עם השני ומשתפים בדברים הכי אישיים, זה באמת זה לא רק בסרטים. אבל אני תמיד הייתי האוזן הקשבת אפילו כמעט ולא שאלתי שאלות. רק הייתי מקשיבה ונותנת עצות כשיכולתי. הסיבה שהחברים שלי מתייעצים איתי היא בגלל שאני מסוגלת לחשוב בצורה הגיונית ולנתק את הרגש מהחלטה שחייבת להתבצע. אני רואה בזה חיסרון ולא מעלה. אני מקבלת החלטות בקור ולא מתחשבת ברגשות. על עצמי אני מסוגלת ליישם את ההחלטות, לחברים שלי קשה יותר כי הם לא מתנתקים מהרגש. אני לא מעורבת רגשית בשום דבר, אני לא מסוגלת להשתתף ברגשות של אחרים. לא מסוגלת לתת חיבוק של תמיכה ולא להניח יד על כתף של מישהו לעידוד ואפילו לא טפיחה של "שמחה לראות אותך" היום היה לאחותי משבר קשה עם אחת החברות שלה. היא דיברה איתה בטלפון, אני הייתי בחדר ליד. השיחה היתה מאוד קשה כי החברה פגעה באחותי מאוד. מהר מאוד אחותי עברה לטונים גבוהים מאוד ותוך כדי זה עברה לבכי קורע לב בעודה אומרת דברים לחברה. אני אמנם צפיתי בטלויזיה אבל לא יכולתי שלא לשמוע את הדברים (ואחותי יודעת ששמעתי) ולמרות הכל לא זזתי ממקומי, כאילו שאני שומעת את הדברים מתוך סרט וזה בכלל לא נוגע לי. השיחה הסתיימה בטריקת טלפון ואני לא ניגשתי אליה. היא המשיכה לבכות וידעתי שאם אני אלך אליה היא תחבק אותי ותמשיך לבכות. היא קמה ויצאה מהחדר, עדיין בוכה ואני לא זזתי. יכול להיות שאני עד כדי כך נטולת רגשות? מה יש לי? לא רציתי שהיא תחבק אותי, לא רציתי לחבק אותה.... אני לא רוצה להיות כזו
אני כבר לא זוכרת את היום או את התקופה או את הסיבה שהפסקתי להרגיש. מאז ומעולם רגשות היו טאבו אצלנו בבית. לא נראה לי שזה היה בכוונה כי בסך הכל ההורים שלי לא חסכו ממני כלום, אבל הם לא לימדו אותי לאהוב. הבעת חיבה היתה בושה אצלנו. חולשה. ואם מישהו היה מביע איזה רגש התגובות היו מזלזלות, לועגות. אז התחלתי להפנים. לא סיפרתי יותר שאני אוהבת ילד מהכיתה, לא הרשתי לעצמי להתרגש כשראיתי משהו מרגש בסרט או תכנית, לא שיתפתי אף אחד בתחושות שלי ולא בכיתי. חייתי ככה הרבה זמן. הרבה שנים. לא חשבתי שמשהו לא בסדר כי לא הכרתי שום דבר אחר וזה לא הפריע לי. אני חברה טובה, נאמנה, יודעת להקשיב והכרתי במהלך חיי אנשים שגילו לי עולם אחר של תקשורת. אנשים באמת מדברים אחד עם השני ומשתפים בדברים הכי אישיים, זה באמת זה לא רק בסרטים. אבל אני תמיד הייתי האוזן הקשבת אפילו כמעט ולא שאלתי שאלות. רק הייתי מקשיבה ונותנת עצות כשיכולתי. הסיבה שהחברים שלי מתייעצים איתי היא בגלל שאני מסוגלת לחשוב בצורה הגיונית ולנתק את הרגש מהחלטה שחייבת להתבצע. אני רואה בזה חיסרון ולא מעלה. אני מקבלת החלטות בקור ולא מתחשבת ברגשות. על עצמי אני מסוגלת ליישם את ההחלטות, לחברים שלי קשה יותר כי הם לא מתנתקים מהרגש. אני לא מעורבת רגשית בשום דבר, אני לא מסוגלת להשתתף ברגשות של אחרים. לא מסוגלת לתת חיבוק של תמיכה ולא להניח יד על כתף של מישהו לעידוד ואפילו לא טפיחה של "שמחה לראות אותך" היום היה לאחותי משבר קשה עם אחת החברות שלה. היא דיברה איתה בטלפון, אני הייתי בחדר ליד. השיחה היתה מאוד קשה כי החברה פגעה באחותי מאוד. מהר מאוד אחותי עברה לטונים גבוהים מאוד ותוך כדי זה עברה לבכי קורע לב בעודה אומרת דברים לחברה. אני אמנם צפיתי בטלויזיה אבל לא יכולתי שלא לשמוע את הדברים (ואחותי יודעת ששמעתי) ולמרות הכל לא זזתי ממקומי, כאילו שאני שומעת את הדברים מתוך סרט וזה בכלל לא נוגע לי. השיחה הסתיימה בטריקת טלפון ואני לא ניגשתי אליה. היא המשיכה לבכות וידעתי שאם אני אלך אליה היא תחבק אותי ותמשיך לבכות. היא קמה ויצאה מהחדר, עדיין בוכה ואני לא זזתי. יכול להיות שאני עד כדי כך נטולת רגשות? מה יש לי? לא רציתי שהיא תחבק אותי, לא רציתי לחבק אותה.... אני לא רוצה להיות כזו