סינתיה לנון
New member
*לבקשת ניבלו*
ניסיתי לכתוב מאמר שסוקר את השותפות המופלאה של הצמד "לנון/מקרטני", שהניבה את השירים שאנו אוהבים כל כך. תהנו!(?) I Saw Him Standing There ג'ון לנון פגש את פול מקרטני בשישי ביולי 1957. היה זה יום שבת קיצי, בכנסיית Woolton Parishe בליברפול ובמהלך תהלוכה של מצעד בגדים מפואר, התקיימה הופעה של להקת- "The Quarry Man". להקה זו תיזכר מאוחר יותר בדפי ההיסטוריה, כלהקה שג'ון הנהיג לראשונה. פול עמד בגן וצפה כיצד ג'ון מופיע עם השיר: "Be-Bop-A-Lula". באנתולוגיה הוא מרבה לספר, כיצד הכריזמה של ג'ון והעובדה שלא ידע את מילות השיר ובכל זאת הופיע עם גלונים של ביטחון עצמי, הרשימו אותו עמוקות. הוא פגש את ג'ון מאחורי הקלעים, כאשר הוא מותיר בו את רשמו עם הביצוע שלו ל- "Twenty Flight Rock", אותו ניגן "הפוך" עם גיטרת "יד ימין" של ג'ון. כעבור זמן לא רב, הצטרף פול ללהקתו של ג'ון והופיע איתם בתוך ומחוץ לליברפול. כעבור זמן קצר עוד יותר הוא החל לכתוב שירים בעצמו. ג'ון ופול נהגו להתאמן במרפסת הקדמית בביתה של דודתו של ג'ון (מימי), ושם כתבו רבים משיריהם המוכרים לנו עד היום. פרט מצער בביוגרפיה של שניהם קשר אותם יחד. גם ג'ון וגם פול, איבדו את אימותיהם בגיל צעיר. אימו של פול נפטרה ב-31 באוקטובר 1956 ואילו ג'וליה המפורסמת, אימו של ג'ון, נפטרה ב-15 ליולי 1958. מותן המצער של האימהות, יצרו קשרי ידידות אמיצים בין השניים, והעמיק את החברות הגדולה ביניהם. Two Of Us לנון ומקרטני, הם צמד כותבים בלתי רגיל בקיטובו. עובדה זו מתמיהה עוד יותר, אם נביט לרגע על העבר הדומה שלהם, שמאשר שוב ושוב כי בעת שהחלו לנגן יחד, היו שניהם מאוהבים לחלוטין ברוק'נרול. פול גדל בבית צנוע, וקיבל חינוך של "עובדים קשיי יום". משפחתו של ג'ון הייתה משפחה אמידה מן המעמד הבינוני, אם כי בסופו של דבר היא הייתה טראומתית יותר עבורו. למשל, ג'ון שקיבל את השם האמצעי המכובד 'ווינסטון' (על שם ראש הממשלה הפנומנאלי של בריטניה), גדל בבית שהחזיק משרתת. משפחתו של פול, לא יכלה אפילו לחלום על מותרות שכאלו. המוסר של חיי העבודה הקשים הוחדר לפול כבר מגיל צעיר, והחינוך שלו זכו השניים מייצג שוני גדול, בדרך שבה כל אחד מהם ניגש למוזיקה שלו. ג'ון לעולם לא חשש מלהביע את עצמו באופן מלא כאמן וראה במוזיקה שלו "אמנות לשם אמנות". פול לעומתו, השלים את עצמו כאומן (בעל מלאכה), וחשב על מוזיקת פופ במובנים של מסחר. Think For Yourself השירים שכל אחד מהם בחר לשיר, כבר בהקלטות המוקדמות שלהם ברדיו ה-BBC, שופכים אור על תכונותיהם הנפרדות. ג'ון הזדהה עם המשפחה המפורקת בשירו של צ'אק ברי:"Memphis Tennessee" ועם ההשתוללות חסרת הרסן שלו ב-"To Much Monkey Business". פול אהב את הצד הנהנתני והמשעשע של חאן רומנו ב-"Hippie Hippie Shake", את ההוליוודיות הסנטימנטאלית של- "The Honeymoon Song" ואת המלודרמה הגבוהה ב- "B'same Mucho". המוזיקה של ג'ון הביעה תמיד סוג של מאבק, בעוד מטרתו העיקרית של פול הייתה לבדר ולשעשע את שומעיו. לראייה, ניתן לבחון את ברכתו של פול למעריציו, בחג המולד של 1963, בה הוא מצהיר: "We'll try to do everything we can to please you". פול הוא אדם נוח לבריות, שנוהג להביט על העולם בצורה חיובית. האישיות שלו משתרבבת לתוך שיריו, עם מילים מלודיות "הלבושות" במסגרת הרמונית מתוחכמת. ללנון הייתה גישה יותר מרדנית, שבאה לידי ביטוי בשאלות הפרובוקטיביות שהציג, בעמדותיו הנחרצות, ובקריאת התגר שלו כלפי כל סמכות שהיא. ניתן לומר, כי ג'ון חש אי נוחות בסיסית כלפי החיים. תהליך היצירה שלו צמח מתוך המקום הזה, וחלק גדול מהמועקה ששכנה דרך קבע בליבו, הוא הוציא אל תוך שיריו בתהליך מופלא של 'קתרזיס'. פול עצמו העיד, כי ג'ון היה "משורר אוטוביוגרפי" הרבה יותר ממנו. רבים מאירועי חייו של ג'ון, חדרו אל תוך שיריו. כדוגמה ניתן לראות את "Norwegian Wood" שתיאר רומן אמיתי שג'ון ניהל, לעומת "Michelle" שלא אמר דבר, על חיי האהבה של פול. האישיות המוזיקלית של ג'ון מתרכזת ומתנקזת למילה אחת: "קצב". פול היה בעל חשיבה מלודית, שניכרה היטב גם במילות השירים שלו, גם ביכולותיו הווקאליות ואפילו בפריטה הסוחפת שלו על הבס. המערך המוזיקלי, שהנחה את פול לאורך כל הדרך הוא מערך ליניארי מובהק, בעוד ג'ון ניגן מקצבים משובשים ועבד על השירים "במאוזן". הטקסטים של מקרטני, לרוב מקסימים, סיפוריים ונוסטלגיים, בעוד שלנון הוא יותר קיצוני ומילותיו נועדו ל"עצבן" את השומעים ונטו לעיתים לחוסר רגישות ולחוסר טאקט משווע. בנימה פיוטית יותר, ניתן לומר שאם פול הוא ליטוף עדין בשיער, הרי שג'ון הוא אגרוף חד לבטן. המגמות האינדיבידואליות של שניהם, הכתיבו את הצורה הסופית שהשיר לקח. מקרטני העדיף מסגרות דרמטיות, מלאות בדמויות והתרחשויות. שירים כמו: "Eleanor Rigby"ו- "Ob-La-Di Ob-La-Da" הם דוגמה טובה ל"נובלות הקטנות" שמילאו את שיריו. ג'ון שאף להבליט חזיונות מוסר ערטילאיים, עם פיגורות מיתיות ומיסטיות (Nowhere Man, I'm The Walrus) והוא פנה לקהל שלו באופן יותר ישיר. כשותפים וכמתחרים (שימו לב, שתי ההגדרות הללו תמיד שזורות זו בזו, כשמדובר על השניים) הם השפיעו באופן מתמיד אחד על השני והיו מודעים היטב להבדלים ביניהם. לא יהיה זה מוגזם לקבוע, כי כמו השחור והלבן, וכמו הגבר והאישה- ג'ון ופול הגדירו אחד את השני. שיתוף הפעולה שלהם זורח במלואו, במיוחד בשירים הדיאלוגים שלהם. כוונתי היא לשירים שהיו במקור שתי רצועות נפרדות, והפכו ברבות הימים ל"עיר שחוברה לה יחדיו". ("we Can Work It Out", "Day In A Life"). אבל הדינאמיקה הזאת יצרה גם חזיונות מנוגדים, כמו למשל ב"פני ליין" ו"סטרוברי פילדס", שיצאו לשוק כסינגל אחד. שני השירים גם יחד, נוצרו מתוך התשוקה להראות ולתאר תמונת ילדות אבודה ונשכחת. וכל צד בסינגל- עולם ומלואו, וכן עולם והיפוכו. פול מציג לנו בצידו האחד של הסינגל, ילדות קסומה "ושגרתית" של סמטה מוכרת, עם ריחות משכרים וחנויות אהובות. בצד השני- מתאר לנו ג'ון, שאלות מיואשות לגבי נטישה. A Little Help From My Friend מכיוון שבראיונות רבים השניים סתרו את עצמם ואחד את השני, לא ניתן לדעת לפרטי פרטים ועד הסוף, מי תרם מה בדיוק ולאיזה שיר. אך השותפות ביניהם הייתה לפני ומעל הכול, בעיקר שותפות תועלתית: הם "השתמשו" אחד בשני, אם וכאשר הם חשו צורך בכך. לנון שיכתב מחדש את "Drive My car" שמקרטני הביא, ופול כתב את מקצב התופים ל- "Ticket To Ride" של ג'ון. הדוגמאות לכך, הן רבות מספור ואין טעם להרחיב עליהם במסגרת המאמר. וכמובן, שבכל כלל יש יוצא מן הכלל, והאבחנות שהצגתי אינן חותכות. בלדות כמו "Julia", ו- "In My Life", מוכיחות כי ג'ון יכל להראות לפול מאיזה עץ עושים גיטרה (או בלדה) ושירים כמו "הלטר סקלטר", מגלים כי פול ידע לחרוך את הרוק הכבד עד תומו. אך ברוב המקרים ולאורך כל הדרך, ג'ון נאבק עם חייו לעיתים יותר קרובות, כאשר פול צעד איתם יד ביד. כמוזיקאים- האישיות שלהם השלימה אחד את השני והפכה את ההצהרות האינדיבידואליות הנפרדות- ליצירה הומוגנית ומקורית. ככל שהשנים עברו, הם החלו לכתוב ולהלחין יותר ויותר בנפרד, אך גם בתקופות הקשות, הם שאבו רעיונות זה מזה ונטו לקחת אחד מהשני את הטוב ביותר שהיה לו להציע. והשנים הקשות? הו, כן..... זה בהחלט סיפור קורע לב.
ניסיתי לכתוב מאמר שסוקר את השותפות המופלאה של הצמד "לנון/מקרטני", שהניבה את השירים שאנו אוהבים כל כך. תהנו!(?) I Saw Him Standing There ג'ון לנון פגש את פול מקרטני בשישי ביולי 1957. היה זה יום שבת קיצי, בכנסיית Woolton Parishe בליברפול ובמהלך תהלוכה של מצעד בגדים מפואר, התקיימה הופעה של להקת- "The Quarry Man". להקה זו תיזכר מאוחר יותר בדפי ההיסטוריה, כלהקה שג'ון הנהיג לראשונה. פול עמד בגן וצפה כיצד ג'ון מופיע עם השיר: "Be-Bop-A-Lula". באנתולוגיה הוא מרבה לספר, כיצד הכריזמה של ג'ון והעובדה שלא ידע את מילות השיר ובכל זאת הופיע עם גלונים של ביטחון עצמי, הרשימו אותו עמוקות. הוא פגש את ג'ון מאחורי הקלעים, כאשר הוא מותיר בו את רשמו עם הביצוע שלו ל- "Twenty Flight Rock", אותו ניגן "הפוך" עם גיטרת "יד ימין" של ג'ון. כעבור זמן לא רב, הצטרף פול ללהקתו של ג'ון והופיע איתם בתוך ומחוץ לליברפול. כעבור זמן קצר עוד יותר הוא החל לכתוב שירים בעצמו. ג'ון ופול נהגו להתאמן במרפסת הקדמית בביתה של דודתו של ג'ון (מימי), ושם כתבו רבים משיריהם המוכרים לנו עד היום. פרט מצער בביוגרפיה של שניהם קשר אותם יחד. גם ג'ון וגם פול, איבדו את אימותיהם בגיל צעיר. אימו של פול נפטרה ב-31 באוקטובר 1956 ואילו ג'וליה המפורסמת, אימו של ג'ון, נפטרה ב-15 ליולי 1958. מותן המצער של האימהות, יצרו קשרי ידידות אמיצים בין השניים, והעמיק את החברות הגדולה ביניהם. Two Of Us לנון ומקרטני, הם צמד כותבים בלתי רגיל בקיטובו. עובדה זו מתמיהה עוד יותר, אם נביט לרגע על העבר הדומה שלהם, שמאשר שוב ושוב כי בעת שהחלו לנגן יחד, היו שניהם מאוהבים לחלוטין ברוק'נרול. פול גדל בבית צנוע, וקיבל חינוך של "עובדים קשיי יום". משפחתו של ג'ון הייתה משפחה אמידה מן המעמד הבינוני, אם כי בסופו של דבר היא הייתה טראומתית יותר עבורו. למשל, ג'ון שקיבל את השם האמצעי המכובד 'ווינסטון' (על שם ראש הממשלה הפנומנאלי של בריטניה), גדל בבית שהחזיק משרתת. משפחתו של פול, לא יכלה אפילו לחלום על מותרות שכאלו. המוסר של חיי העבודה הקשים הוחדר לפול כבר מגיל צעיר, והחינוך שלו זכו השניים מייצג שוני גדול, בדרך שבה כל אחד מהם ניגש למוזיקה שלו. ג'ון לעולם לא חשש מלהביע את עצמו באופן מלא כאמן וראה במוזיקה שלו "אמנות לשם אמנות". פול לעומתו, השלים את עצמו כאומן (בעל מלאכה), וחשב על מוזיקת פופ במובנים של מסחר. Think For Yourself השירים שכל אחד מהם בחר לשיר, כבר בהקלטות המוקדמות שלהם ברדיו ה-BBC, שופכים אור על תכונותיהם הנפרדות. ג'ון הזדהה עם המשפחה המפורקת בשירו של צ'אק ברי:"Memphis Tennessee" ועם ההשתוללות חסרת הרסן שלו ב-"To Much Monkey Business". פול אהב את הצד הנהנתני והמשעשע של חאן רומנו ב-"Hippie Hippie Shake", את ההוליוודיות הסנטימנטאלית של- "The Honeymoon Song" ואת המלודרמה הגבוהה ב- "B'same Mucho". המוזיקה של ג'ון הביעה תמיד סוג של מאבק, בעוד מטרתו העיקרית של פול הייתה לבדר ולשעשע את שומעיו. לראייה, ניתן לבחון את ברכתו של פול למעריציו, בחג המולד של 1963, בה הוא מצהיר: "We'll try to do everything we can to please you". פול הוא אדם נוח לבריות, שנוהג להביט על העולם בצורה חיובית. האישיות שלו משתרבבת לתוך שיריו, עם מילים מלודיות "הלבושות" במסגרת הרמונית מתוחכמת. ללנון הייתה גישה יותר מרדנית, שבאה לידי ביטוי בשאלות הפרובוקטיביות שהציג, בעמדותיו הנחרצות, ובקריאת התגר שלו כלפי כל סמכות שהיא. ניתן לומר, כי ג'ון חש אי נוחות בסיסית כלפי החיים. תהליך היצירה שלו צמח מתוך המקום הזה, וחלק גדול מהמועקה ששכנה דרך קבע בליבו, הוא הוציא אל תוך שיריו בתהליך מופלא של 'קתרזיס'. פול עצמו העיד, כי ג'ון היה "משורר אוטוביוגרפי" הרבה יותר ממנו. רבים מאירועי חייו של ג'ון, חדרו אל תוך שיריו. כדוגמה ניתן לראות את "Norwegian Wood" שתיאר רומן אמיתי שג'ון ניהל, לעומת "Michelle" שלא אמר דבר, על חיי האהבה של פול. האישיות המוזיקלית של ג'ון מתרכזת ומתנקזת למילה אחת: "קצב". פול היה בעל חשיבה מלודית, שניכרה היטב גם במילות השירים שלו, גם ביכולותיו הווקאליות ואפילו בפריטה הסוחפת שלו על הבס. המערך המוזיקלי, שהנחה את פול לאורך כל הדרך הוא מערך ליניארי מובהק, בעוד ג'ון ניגן מקצבים משובשים ועבד על השירים "במאוזן". הטקסטים של מקרטני, לרוב מקסימים, סיפוריים ונוסטלגיים, בעוד שלנון הוא יותר קיצוני ומילותיו נועדו ל"עצבן" את השומעים ונטו לעיתים לחוסר רגישות ולחוסר טאקט משווע. בנימה פיוטית יותר, ניתן לומר שאם פול הוא ליטוף עדין בשיער, הרי שג'ון הוא אגרוף חד לבטן. המגמות האינדיבידואליות של שניהם, הכתיבו את הצורה הסופית שהשיר לקח. מקרטני העדיף מסגרות דרמטיות, מלאות בדמויות והתרחשויות. שירים כמו: "Eleanor Rigby"ו- "Ob-La-Di Ob-La-Da" הם דוגמה טובה ל"נובלות הקטנות" שמילאו את שיריו. ג'ון שאף להבליט חזיונות מוסר ערטילאיים, עם פיגורות מיתיות ומיסטיות (Nowhere Man, I'm The Walrus) והוא פנה לקהל שלו באופן יותר ישיר. כשותפים וכמתחרים (שימו לב, שתי ההגדרות הללו תמיד שזורות זו בזו, כשמדובר על השניים) הם השפיעו באופן מתמיד אחד על השני והיו מודעים היטב להבדלים ביניהם. לא יהיה זה מוגזם לקבוע, כי כמו השחור והלבן, וכמו הגבר והאישה- ג'ון ופול הגדירו אחד את השני. שיתוף הפעולה שלהם זורח במלואו, במיוחד בשירים הדיאלוגים שלהם. כוונתי היא לשירים שהיו במקור שתי רצועות נפרדות, והפכו ברבות הימים ל"עיר שחוברה לה יחדיו". ("we Can Work It Out", "Day In A Life"). אבל הדינאמיקה הזאת יצרה גם חזיונות מנוגדים, כמו למשל ב"פני ליין" ו"סטרוברי פילדס", שיצאו לשוק כסינגל אחד. שני השירים גם יחד, נוצרו מתוך התשוקה להראות ולתאר תמונת ילדות אבודה ונשכחת. וכל צד בסינגל- עולם ומלואו, וכן עולם והיפוכו. פול מציג לנו בצידו האחד של הסינגל, ילדות קסומה "ושגרתית" של סמטה מוכרת, עם ריחות משכרים וחנויות אהובות. בצד השני- מתאר לנו ג'ון, שאלות מיואשות לגבי נטישה. A Little Help From My Friend מכיוון שבראיונות רבים השניים סתרו את עצמם ואחד את השני, לא ניתן לדעת לפרטי פרטים ועד הסוף, מי תרם מה בדיוק ולאיזה שיר. אך השותפות ביניהם הייתה לפני ומעל הכול, בעיקר שותפות תועלתית: הם "השתמשו" אחד בשני, אם וכאשר הם חשו צורך בכך. לנון שיכתב מחדש את "Drive My car" שמקרטני הביא, ופול כתב את מקצב התופים ל- "Ticket To Ride" של ג'ון. הדוגמאות לכך, הן רבות מספור ואין טעם להרחיב עליהם במסגרת המאמר. וכמובן, שבכל כלל יש יוצא מן הכלל, והאבחנות שהצגתי אינן חותכות. בלדות כמו "Julia", ו- "In My Life", מוכיחות כי ג'ון יכל להראות לפול מאיזה עץ עושים גיטרה (או בלדה) ושירים כמו "הלטר סקלטר", מגלים כי פול ידע לחרוך את הרוק הכבד עד תומו. אך ברוב המקרים ולאורך כל הדרך, ג'ון נאבק עם חייו לעיתים יותר קרובות, כאשר פול צעד איתם יד ביד. כמוזיקאים- האישיות שלהם השלימה אחד את השני והפכה את ההצהרות האינדיבידואליות הנפרדות- ליצירה הומוגנית ומקורית. ככל שהשנים עברו, הם החלו לכתוב ולהלחין יותר ויותר בנפרד, אך גם בתקופות הקשות, הם שאבו רעיונות זה מזה ונטו לקחת אחד מהשני את הטוב ביותר שהיה לו להציע. והשנים הקשות? הו, כן..... זה בהחלט סיפור קורע לב.
(המוצדקים, ביותר,..)