לבי נשרף בקרבי
כמה חודשים שאני קוראת את הדברים הכתובים בפורום ובכל פעם תחושת הצער תוקפת אותי שוב. לא יכולה שלא להתעצב מהמחשבה שהקונפליקטים וההתחבטויות שמובאים פה , הם בצורה כזו או אחרת רחשי ליבו של בני חודשים ארוכים ואולי גם שנים. כשסיפרתי לבעלי לפני כמה חודשים שבננו המתבגר גלש באתרים מסוג מסייום, פניו עטו אשרת גועל ועיניו הפכו אטומות. לא אשכח לעולם איך סינן "את חושבת שגידלנו חולה נפש?!". כמובן שהעדיף להדחיק את הידיעה, לתרץ בכל דרך אפשרית את זה שראיתי את הבן גולש באתר מסוג מסויים-והעיקר לא להעלות על בדל מחשבתו את הידיעה שהבן הומו. אני דוקא מעוניינת לדבר עם הבן על הנושא, אבל רק אם הוא מעוניין בזה בעצמו. מאורח חייו ברור לי שהדת חשובה לו, והמחשבה על כך שהוא נקרע בין שני העולמות קשה לי כל כך. ואת הכל הוא סופג לבד. רוצה כל כך לפנות אליו, ומצד שני חוששת. חשבתי שכדאי לשמוע מכם, אילו שעוברים את הדברים בעצמם מה יהיה הדבר הנכון.
דפי
כמה חודשים שאני קוראת את הדברים הכתובים בפורום ובכל פעם תחושת הצער תוקפת אותי שוב. לא יכולה שלא להתעצב מהמחשבה שהקונפליקטים וההתחבטויות שמובאים פה , הם בצורה כזו או אחרת רחשי ליבו של בני חודשים ארוכים ואולי גם שנים. כשסיפרתי לבעלי לפני כמה חודשים שבננו המתבגר גלש באתרים מסוג מסייום, פניו עטו אשרת גועל ועיניו הפכו אטומות. לא אשכח לעולם איך סינן "את חושבת שגידלנו חולה נפש?!". כמובן שהעדיף להדחיק את הידיעה, לתרץ בכל דרך אפשרית את זה שראיתי את הבן גולש באתר מסוג מסויים-והעיקר לא להעלות על בדל מחשבתו את הידיעה שהבן הומו. אני דוקא מעוניינת לדבר עם הבן על הנושא, אבל רק אם הוא מעוניין בזה בעצמו. מאורח חייו ברור לי שהדת חשובה לו, והמחשבה על כך שהוא נקרע בין שני העולמות קשה לי כל כך. ואת הכל הוא סופג לבד. רוצה כל כך לפנות אליו, ומצד שני חוששת. חשבתי שכדאי לשמוע מכם, אילו שעוברים את הדברים בעצמם מה יהיה הדבר הנכון.
).לא אשכח אך פעם את אוגוסט 2008. הרגשתי שקירות המטבח נופלים עליי, חשתי קבס, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מבושה. אבל הם עמדו שם, אותם הורים יקרים שלי, והסתכלו לי בעיניים ואמרו לי "אנחנו יודעים". הם לא נגעלו, הם לא דחו אותי, הם לא סובבו לי את הגב. הסתכלו עליי כמו מאז ומתמיד, עם עם שבב מידע עליי ופשוט אמרו לי "אנחנו יודעים". למרות שזה היה כפוי, שמחתי. תפסתי את עצמי, אמרתי בראש "אם הם פתחו את זה בעצמם, אז שיתמודדו עם ההשלכות. על מי אני מגונן כבר?". אז נכון שאז נפגשתי פסיכולוגית מרצוני. ונכון שבגלל ששיתפתי אותם שאני הולך לטיפול פסיכולוגי (בלי להגיד למה) זה חיזק את החשדות שלהם. וזה נכון שבשיחת הגילוי אמרתי להם למה אני הולך. ושאני מנסה לראות אם יש מצב עם בנות. והם שמחו וישר התנדבו לממן את הטיפול רטרואקטיבית ולבאות. ונכון שבסוף כעבור שנה זה לא עבד. וזה לא שהיום אין קשיים; לאבא שלי עד היום קשה עם זה. למרות הכל, שני ההורים שלי סבורים שלא "ניסיתי" מספיק עם בנות. החלום שלהם לראות אותי כמובן נשוי עם מישהי עם ילדים. כמו כולם. כמו שהם תמיד ייחלו לי מהרגע שנולדתי. הרי הם רוצים רק בטובתי, וזה ברור לי. הרבה פעמים הם אומרים דברים שפוגעים בי, לא מבינים עד הסוף. מציירים תסריטים שחורים שונים ומשונים; שבחיים לא יקבלו הומו לעבודה, והבדידות הנוראית שארגיש כשכולם סביבי יתחתנו, ושהאחים שלי לא יזמינו אותי לשבתות ואירועים משפחתיים מרוב בושה, ומה יקרה כשכל המשפחה המורחבת והאנשים מבית הכנסת יתחיל לרנן שאני לא מתחתן (אני בן 26), ושלא יהיה מי שידאג לי לעת זקנה, ואלו חיי בדידות צפויים לי, שהחבר שלי נשי אז למה שכבר לא אצא עם אישה ומה לא. אבל מבחינתי כל זה שווה את זה, כי יש פה משהו אחר יותר חשוב מהכל. בראש ובראשונה ילד צריך לדעת שזה לא דבר כזה נורא. שזה לא תנאי לאהבה של ההורים שלו. שהם יכולים לאהוב אותו כמו שהוא. אני כ"כ שמח שההורים שלי באו ואמרו לי שהם יודעים. ומצטער שזה לא הגיע קודם. אם יש משהו נורא זה להיות מי שאתה בסוד. אף אחד לא מכיר אותך, אף אחד לא שם לייעץ, לתמוך, להתלבט. רק אתה מכיר את עצמך? כמה הזוי זה נשמע? כמה לא בריא זה? אני נזכר בקשיים של הגיל הזה. וכמה נורא זה שאין אף אחד שאפשר לדבר על זה עם אף אחד. ושהדבר האחרון שרוצים זה שההורים ידעו. וכמה כוח זה נותן כשהם יודעים ומגיבים בצורה סבירה. שיש לך מקום בעולם, במשפחה. מתוך מה שאני קורא את שם, דפי, ואת אוהבת את הבן שלך כמו שהוא, ותקבלי אותו כהומו, כי זה מי שהוא. את לא תזרקי אותו מהבית (כמו שעשו לידיד שלי). את גם לא תקחי אותו לרב מחולל ניסים שיתקן את הבן שלך ויגיד תפילה ואז ברגע הכל יסתדר (כמו שעשו לחבר שלי). את לא תאיימי עליו שאם הוא לא יחדל להיות הומו, הוא יעוף מהבית. את גם לא תודיעי לו שעכשיו שאת יודעת שהוא הומו, הוא עף מהבית. וגם לא בעלך (עובדה שהוא יודע והבן עדיין בבית). חשוב שגם אם מנסים לראות אם יש בו צד שנמשך לנשים (דבר לגיטימי בהחלט), הדבר נעשה מתוך קבלה. ומתוך הבנה שגם אם זה לא ילך, יש חיים אחרי. ויש תקווה. שזה לא פוגע ביחסים בינו לבניכם לא משנה מה יתברר בסוף. את תתמכי בו בכל מצב. את מבינה שזה מגיע ממקום פנימי. לא "משובת נעורים" ולא "קשיי גיל ההתבגרות". נכון שאת בראשך מתחבטת האם זה אתי להוציא אותו ולכפות עליו את היציאה. אבל הרי את יודעת. זה שקר לא לספר שאת יודעת. ולמה לא לספר? אם את מספיק רגישה ואוהבת, את תעשי לו טובה ענקית. חשוב שתגיעי עם כל המידע, ותגיעי מוכנה. שתדעי להכווין אותו ולהיות לו למשענת ועזרה. אולי בשלב הזה בעלך לא צריך לדבר עם הבן, ולא צריך לספר לבן שגם האבא יודע. נראה שהאבא צריך לעבור "פעול ריכוך". שיבין שהומואים לא חולי נפש, ושיש בניהם אנשים נורמטיבים, עובדים, מכובדים, דתיים שנבראו עם משיכה לגברים. שיש הומואים ששואפים לעבוד את ה' ולהיות דתיים בדיוק כמו כל דתי אחר. חשוב שהאבא יבין כמה קשיים החיים של מתבגר הומו, וכמה צריך את תמיכת המשפחה, ולא קיתונות של גועל ודחייה מצד האנשים הכי קרובים אלינו בעולם. כמה שזה לא עוזר. וכמה שזה לא משנה את הבן שגידלתם. הוא אותו ילד מתוק, מחונך, בריא נפש וכל שאר הדברים שאני בטוח שעמלתם שנים על חינוכו. זה עניין של חשיפה, חינוך ויכולת לקבל. אני מחזק את ידיך, ומאחל לך ולבנך הצלחה. מדברייך את נשמעת רגישה, תומכת ואוהבת...
