לבטים.

[guykl]

לבטים.

שלום רב, שמי גיא (שם בדוי, מכיוון שאחד מבני משפחתי מאוד פעיל פה בפורומים) אני בן 19 מהשפלה. זה למעלה משנתיים שאני מגדיר את עצמי "חילוני בארון" ואני מפחד לצאת ממנו. כרגע אני חי במשפחה דתית לאומית אמא פתוחה אך אבא בא מבית דתי אדוק ומרובע. אימי מודעת למצב שלי אך עם אבי אי אפשר לדבר. אני זוכר בתקופת התיכון שהייתי מבקש מאבא שלי כסף לנסיעות (למדתי בפנימייה בצפון) הוא היה משאיר לי את הכסף בתוך התיק של התפילין ואם הייתי מתקשר אליו לחוץ למה הוא לא השאיר לי כסף, הוא היה יודע שלא הנחתי תפילין והיה מתעצבן עליי... כשמלאו לי 18 שנה כמובן שקיבלתי צו גיוס אך הורי ביקשו ממני "לפחות לנסות" ללכת לישיבת הסדר או משו כזה, בלשכת גיוס הרגשתי כל כך רע לרמות עליהם שאני באמת דתי ואני מעוניין ללמוד ולהתחזק שבעצם ידעתי שאני לא רוצה! לאחר שקיבלתי את הדחייה ישר הלכתי לישיבה איפה שהוא בשומרון ממש מרחק הליכה משכם. הייתי שם שלושה חודשים ,אלו היו שלושת החודשים הגרועים ביותר בחיי! הרגשתי שאני מבזבז את הזמן ובשביל מה? לרצות את ההורים שלי?! ומה איתי? מתי אתחיל לרצות את עצמי ? לכן עזבתי הישיבה וויתרתי על מעמד בן ישיבה. מיד עם עזיבתי את הישיבה נשלח לי צו גיוס ועכשיו אני מתגייס בפברואר. הרבה חברים שלי אומרים לי "בצבא מי שמתנדנד מוריד את הכיפה" בהתחלה זה עודד אותי באיזה שהוא אופן אך כשהתחלתי לחשוב לעומק נחרדתי. מה אעשה ללא התמיכה של המשפחה הן כספית והן נפשית, ידוע לי שאם אני אחזור בשאלה אחיי לא ינתקו קשר ואולי גם לא אימי אך אני כמעט בטוח שאבי יחשיבני כמת! כשאני חושב על עזיבה אני מרגיש כה בודד, איך אגשים את חלומי להיות מעצב גרפי אם אפילו כסף לאוכל לא יהיה לא כל שכן לאוניברסיטה לא יהיה לי. בשל המצב עם אבי אני ממש מפחד לצאת בשאלה, מבחינתי אין לי בכלל ספק שאני לא מאמין, זה נראה לי מאוד פרימיטיבי להאמין באמונה עיוורת בדבר שלא קיים ולפעמים להקריב את היקר לך מכל בשביל ל"רצות" את אותו אלוהים. ולכן מברירת מחדל אני חי בתחפושת יום יום ודועך מיום ליום. מה עשיתי שמגיע לי את זה, לפעמים אני חושב אולי כדאי לי באמת להישאר איפה שאני, איפה שיציב לי... אני מקווה שלא נפתחתי יתר על המידה אך זה זמן רב (רב מידי) שליבי עמוס מלהכיל. לאחר שראיתי את הפרק הראשון של הסדרה "סימני שאלה" נכנסתי לגוגל ושם מצאתי את האתר של ה.ל.ל ומשם הגעתי לפה. איני מחפש כתף לבכות עליה, רק עזרה בהכוונה. גיא.

 

[oranitoosh]

היי גיא

בתור אחת שהייתה באותו מצב כמוך בדיוק.. (בית דתי לאומי, אמא פתוחה, אבא קשה.. ) התגייסתי לצבא למרות שאבי מאוד לא אהב את זה, בצבא הכרתי חברים מדהימים, סגרתי שבתות כשלא הייתי צריכה, בשביל החברים, וכן, האפשרות לעשות מה שאני רוצה. תאמין לי, תתגייס, תנסה להנות שם מכל רגע ורגע, גם כשתחזור הביתה, כן, יהיה את הפרצופים של ההורים, אולי יעשו לך קצת קטעים מסריחים, בסופו של דבר הם יבינו את זה. תסביר להם את הסיבה באמת הכי כנה לזה שאתה בצבא. הצבא נתן לי את הפתח לעולם החילוני, אבל תאמין לי, שזה באמת עושה רק טוב. אל תשאר איפה שאתה, אל תחייה בשקר, זה הכי רע שאפשר. כשתתגייס גם תיהיה קצת רחוק מהבית, תבקש בסיס סגור, ככה באמת תוכל להתחיל איזשהוא תהליך בלי הרעש שמסביב.. תתגייס, תתחיל את המסגרת, ההורים שלך לאט לאט יבינו, ואם אמא שלך היא היותר פתוחה בעניין הזה, דבר איתה, נסה לרכך אותה, נסה לגרום לה לדבר עם אבא שלך כך שזה יבוא גם ממנה. אומנם הכסף שתקבל בצבא לא יספיק לך ליותר מידי, אבל כן,כשתשתחרר יש לך את המענק, והפקדון, שיתנו לך איזושהיא התחלה. אני קצת (הרבה) מורעלת צבא, אבל באמת אני חושבת שצבא יעשה לך רק טוב בעניין הזה.

 

[Caro Kan]

תשתחרר גבר. ותכניס דברים לפרופורציות.

המצב שלך לא באמת רע, וכדי להדגים את דבריי אציע תרגיל מחשבתי שאני עורך עם עצמי: אני מדמיין לפעמים, לשם המשחק, את הגרוע מכל. מטאור שמרסק את עיר מגוריי, שולח את כל האנשים שאני מכיר לעולם שכולו טוב, שואב עד לשקל האחרון את חשבון הבנק שלי, ומנשל אותי מעבודתי ומכל חמש נקודות הזכות שצברתי באוניברסיטה. נשאר לי רק תיק עם בגדים ומנוי בספריה. קרוב לוודאי שאחרי שאתאבל יומיים אקים מחדש את חיי, ואני מגלה שזו דווקא משימה די פשוטה - עבודה סבירה שתספיק למחיה ומגורים במקום שאני אוהב, בתור התחלה. תוך כדי שאני ממשיך לארגן משחקי פוקר פעם בשבועיים, ולרקוד סלסה פעמיים בשבוע. קשרים חברתיים כבר ייווצרו מאליהם במסגרות האלה. תוך לא יותר משנה - סיכוי לא קטן שאמצא את עצמי במקום יותר טוב מזה שאני נמצא בו עכשיו. וזה הכל. זה הכל, כי בינינו - את הדברים החשובים בחיים לא משיגים עם נקודות זכות באוניברסיטה. וגם לא עם כסף. פאק. זה הכל?! ואם זה הכל... אז מה באמת שווה כל מה שלכאורה "יש לי" עכשיו? אם התסריט הכי גרוע עדיין לא מוריד אותי לקרשים - כנראה שלא באמת יש לי כל כך הרבה כמו שאני מדמיין, כנראה שכל מה ש"יש לי" כרגע זה לא יותר מאשר יציבות מסוימת שמספקת אשליה של... של מה? יציבות מסוימת שמספקת עבורי אשליה של "מקום" או תפקיד בעולם - סטודנט, גר בירושלים ועובד בבנק פועלים. ואם זה כל מה שבאמת יש לי - על מה בחיים שלי כל כך שווה להגן ושלמור? ולמה כל הדאגות הקטנות שבהן אני מעסיק את עצמי? אני מציג גישה קצת אחרת מזו שכבר הציעו לך בחלק מהתגובות מעליי, אבל אלו ואלו דברי אלוקים חיים. חלק מהחבר'ה שמעליי כבר גייסו אותך לצבא, שחררו אותך, חסכו עבורך כסף, מצאו בשבילך עבודה, והחלו לרכוש השכלה. אני בעצם בא לומר שתכל'ס - אין לך או לאף אחד אחר כזאת שליטה על החיים שלו. וזה כל הקסם. הדבר היחיד שבאמת הכרחי עבורך הוא שתגדיר את המטרות שלך בשפה חיובית. כלומר - תפסיק להתעסק בכל אותם הדברים שאתה לא רוצה שיקרו לך. ובמקום - נסח לעצמך את העתיד לאור הדברים שאתה כן רוצה. תפסיק לדבר על הפחד מהתגובה, החשש מהצבא, הבדידות האפשרית, הכסף שיחסר. די כבר. מעתה אמור - אני רוצה לטייל בעולם, לעבוד ולהתקיים בזכות עצמי, ללמוד משהו, לאהוב מישהי, וכו'. ופתאום הבחירות הנכונות נעשות מאוד בולטות. שווה לנגד עיניך תמיד את השיח הקצר בין אליס מארץ הפלאות ובין החתול מצ'שייר - ?Whitch road do I take ?Where do you want to go I don't know Then it doesn't matter. If you don't know where you are going, any road will take you there וניכרים דברי אמת. זהו לעת עתה. בקריאה לאחור, את הפוסט הזה רשמתי דווקא לעצמי, יותר מאשר כתגובה אליך. אבל אני חושב שהדברים עשויים להביא תועלת. wear sunscreen ובהצלחה.