Stillwater
New member
לבודהה*
---אני יודעת שזה לא ממש קשור לכאן. כתבתי את זה בפורום נירוונה, שלשם זה קשור, אבל אני חושבת שזה יצא לי יפה ומעביר בצורה יפה ומובנת את הרגשות שלי, אז החלטתי לכתוב את זה גם כאן--- אינני חושבת שזהו מכתב פרידה מהלקה שכל-כך אהבתי במשך שנים. אולי זהו מכתב הערכה ותודה ללהקה שליוותה אותי במשך שנים. אתם בוודאי יודעים למי אני מתכוונת, נירוונה. אם אעצום את עיני לכמה רגעים ואחזיר את עצמי כמה שנים לאחור, אני אצליח לראות את עצמי קופצת על מיטותיהם של אחיי הגדולים בזמן שהם מכינים את שיעורי הבית או סתם יושבים עם חברים ומקשיבים ל"נוורמיינד". הזמן הוא אי שם בתחילת שנות ה90, מדינת ישראל בערך חצי שנה אחרי מלחמת המפרץ וילדות בנות 5 שמזמזמות להן את הלהיט "סמיילס לייק טין ספיריט. היו אלה ימים של ילדות מוקדמות, אך עברו, חלפו להן השנים, לקראת סוף בית הספר היסודי אותן ילדות שהיו לפני כמה שנים בנות 5 מתחילות לפתח לעצמן טעם מוסיקלי משלהן, לא של אחיהם הגדולים. באותם זמנים, לקראת סוף שנות ה90, תור הזהב של הרוק ניגמר, הגראנג' כבר מזמן לא נישמע באוזנינו. רק אם.טי.וי שמשדרים לנו להקות בנים חתיכים.אך, גם תקופה זו הסתיימה בחייהן של אלו שגדלו על להקות הגראנג'. למה שלא נחזור למקורות? למה שלא נציץ לילדות המוקדמת וניראה מה אהבנו? וככה ימי חטיבת הביינים השמחים והעליזים וילדה כמעט נערה מציצה לה באם.טי.וי ורואה אדם מוכר, קול מוכר, שירים מוכרים ומתאהבת, בחזרה. וככה ליוו אותי קורט על הגיטרה ושירה, קריסט על הבס ודייב על התופים במשך שנים רבות, עם הפסקות מידי פעם. אני חושבת שמעולם לא אהבתי עוד להקה כמו שאהבתי את נירוונה, מעולם לא אהזנתי ללהקה זמן רב כל-כך, בלי שימאסו עלי. אבל הינה הגיע העת. אולי הם נמאסו, אולי התבגרנו. הרי חייבים להמשיך אלה, לראות את העולם, להתפתח לדברים חדשים, לעשות איזה שינוי ממשי בחיינו. בגיל 18 אני מרגישה כבר שונה, האוזנים התעייפו מאותם הצלילים וגילתי דברים חדשים. אבל לא משנה לאן הלך ולמה האזין עכשיו ובעתיד, בטוב וברע תמיד יהיה לאן לחזור, לשים דיסק של נירוונה במערכת, לעצום את העיניים ולחזור אחרונה לילדה בת ה5 שבי. * הערת המחברת: הכותרת היא לבודהה, משום שכך מתחיל מכתב ההתאבדות של קורט קוביין.
---אני יודעת שזה לא ממש קשור לכאן. כתבתי את זה בפורום נירוונה, שלשם זה קשור, אבל אני חושבת שזה יצא לי יפה ומעביר בצורה יפה ומובנת את הרגשות שלי, אז החלטתי לכתוב את זה גם כאן--- אינני חושבת שזהו מכתב פרידה מהלקה שכל-כך אהבתי במשך שנים. אולי זהו מכתב הערכה ותודה ללהקה שליוותה אותי במשך שנים. אתם בוודאי יודעים למי אני מתכוונת, נירוונה. אם אעצום את עיני לכמה רגעים ואחזיר את עצמי כמה שנים לאחור, אני אצליח לראות את עצמי קופצת על מיטותיהם של אחיי הגדולים בזמן שהם מכינים את שיעורי הבית או סתם יושבים עם חברים ומקשיבים ל"נוורמיינד". הזמן הוא אי שם בתחילת שנות ה90, מדינת ישראל בערך חצי שנה אחרי מלחמת המפרץ וילדות בנות 5 שמזמזמות להן את הלהיט "סמיילס לייק טין ספיריט. היו אלה ימים של ילדות מוקדמות, אך עברו, חלפו להן השנים, לקראת סוף בית הספר היסודי אותן ילדות שהיו לפני כמה שנים בנות 5 מתחילות לפתח לעצמן טעם מוסיקלי משלהן, לא של אחיהם הגדולים. באותם זמנים, לקראת סוף שנות ה90, תור הזהב של הרוק ניגמר, הגראנג' כבר מזמן לא נישמע באוזנינו. רק אם.טי.וי שמשדרים לנו להקות בנים חתיכים.אך, גם תקופה זו הסתיימה בחייהן של אלו שגדלו על להקות הגראנג'. למה שלא נחזור למקורות? למה שלא נציץ לילדות המוקדמת וניראה מה אהבנו? וככה ימי חטיבת הביינים השמחים והעליזים וילדה כמעט נערה מציצה לה באם.טי.וי ורואה אדם מוכר, קול מוכר, שירים מוכרים ומתאהבת, בחזרה. וככה ליוו אותי קורט על הגיטרה ושירה, קריסט על הבס ודייב על התופים במשך שנים רבות, עם הפסקות מידי פעם. אני חושבת שמעולם לא אהבתי עוד להקה כמו שאהבתי את נירוונה, מעולם לא אהזנתי ללהקה זמן רב כל-כך, בלי שימאסו עלי. אבל הינה הגיע העת. אולי הם נמאסו, אולי התבגרנו. הרי חייבים להמשיך אלה, לראות את העולם, להתפתח לדברים חדשים, לעשות איזה שינוי ממשי בחיינו. בגיל 18 אני מרגישה כבר שונה, האוזנים התעייפו מאותם הצלילים וגילתי דברים חדשים. אבל לא משנה לאן הלך ולמה האזין עכשיו ובעתיד, בטוב וברע תמיד יהיה לאן לחזור, לשים דיסק של נירוונה במערכת, לעצום את העיניים ולחזור אחרונה לילדה בת ה5 שבי. * הערת המחברת: הכותרת היא לבודהה, משום שכך מתחיל מכתב ההתאבדות של קורט קוביין.
