לבד

[נסיכה במגדל]

לבד

תכף סוף השבוע. כל השבוע הייתי לבד. נקרעתי מגעגוע, ההתחלה נראתה בלתי אפשרית. אבל ככל שהזמן עובר אני שותה את הקפה שלי לבד, אבל אין אף אחד שמתעלם ממני בחדר השני עדיין כואב לי לראות את בנות גילי עם תינוקות ובטן ברחוב, אבל אין לידי אף אחד שמתעלם מהכאב שלי גם הערב אף אחד לא יגיד לי את מה שאני רוצה לשמוע, אבל אף אחד גם לא אמור. אף אחד לא ייראה טלוויזיה וישחק במחשב וילך לישון וייתן לעוד יום מחיי לזלוג בלי שניסה לעזור לי. ובעיקר: אף אחד לא נלחם עלי, רואה אותי מתחבטת אם לעזוב או להישאר ועושה מעשה כדי להכריע אחת ולתמיד את הכף. אף אחד לא נותן לי להרגיש שאני חשובה, שווה מאמץ, בעלת משמעות. וזה היה העלבון הכי גדול שלי, אבל עכשיו לפחות אני מפסיקה לנסות לקרוע ממנו בכוח את מה שאין בו. היציאה שלו מחיי הייתה ממש כמו הנוכחות שלו שם - פסיבית, לא נלחמת,מקדשת את ה"אי אפשר". ואתם יודעים מה? ככל שהזמן עובר, אפשר לחיות עם זה. אני לבד, אין כאן אף אחד בשבילי. אבל אף אחד גם לא מפנה לי יותר את הגב.

 

[בריפקה]

יקירתי אני מצצטטת אותך...

ככל שהזמן חולף אפשר לחיות עם זה.. עם מה? עם הבדידות? עם החוסר בבנזוג? עם התחושה של השקט? נראה לי שהרבה יותר קל לך היום שותף פאסיבי זה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לחוות יש שקט ומתח שגרוע מהכל הרי היית כ"כ בודדה גם איתו אז מה ההבדל? יקירתי את אולי כרגע לבד אבל את תבני לעצמך מעגל חדש של חברים ופעילויות תראי שברגע שהמתח יצא מהבית תנשמי טוב יותר תתחילי לפרוח אל תשבי בבית תמלאי את חייך אפילו בקטנה תקני לעצמך פרחים תרשמי לספורט או סתם תצאי עם חברה. יהיה בסדר את תראי!

 

[פארדון1]

נשמע לי ש

עד הרגע האחרון ואפילו אחריו ציפית שהוא ישתנה פתאום ויהפוך לבעל המחזר, הפעיל, האוהב שרצית. האמת? אחרי ההודעה הראשונה שלך האמנתי שתחזרי ותספרי לנו איך הוא בא וסחף אותך אליו בחזרה. כואב לי עליכם, כי אתם מזכירים לי אותנו. אבל נשמע שבאמת הגיע הזמן להמשיך הלאה. איזו עזרה רצית ממנו בדיוק?

 

[נסיכה במגדל]

רציתי

אני לא יודעת בהתחלה רציתי שהוא יהיה לי חבר נפש, שיהיה ערני ושמח לידי, שארגיש שהוא איתי. אחר כך, כשלא הלך לנו, רציתי שהוא יכאב איתי. שזה יפריע לו כמו לי שאין סקס ושיחה ובית וילד, שהוא לא יוכל לישון בלילה כשהוא יודע שאשתו עצובה. שיעזור לי למצוא את הדרך אלינו, שיקשיב לכל מה שחסר וינסה למלא. ולקראת הסוף, כשראיתי שאנחנו נגמרים, רציתי שהוא יילחם עלינו. הוא ידע שאם לא יבוא שינוי אנחנו נתגרש, רציתי שזה יכאב לו, יטלטל אותו, יגרום לו לקום סוף סוף ולהגיד אני אוהב אותך ולא מוכן לוותר עליך אף פעם, אנחנו נפתור את מה שצריך. בסוף רציתי שנתחיל מההתחלה. כבר לא היינו, חשבתי שנוכל לפתוח דף חדש. הסזברתי לו שאני צריכה אותו כדי להתחיל, שאני צריכה לדעת שאני יותר חשובה מהמחשב והטלוויזיה, שאני צריכה להרגיש. וכן, זה שהוא לא ניסה למנוע את הגירושים היה המכה האחרונה. או אולי ההכרה הסופית. ולא, הוא לא בא לסחוף אותי אליו בחזרה. לא כשביקשתי ולא אחרי. וזה הופך את הלבד לקצת יותר קל. לא רוצה לא צריך. ואנחנו ממש לא כמוכם - בעלי, כבר הבנת, הוא לא מהסוג שנלחם. מה עם המלחמה שלך?

 

[פארדון1]

בינתיים אין תגובה, תודה

אני מנחש שהיא בהלם. היא נסה לסופהשבוע, עם קבוצת חברים שאני לא מכיר (התגבשו אחרי). האמת? קצת מוזר לי עדיין שהיא מבלה במקומות ועם אנשים אחרים. במובן זה היא באמת קצת אחרת וחדשה בעיני, זה באמת קצת דומה ללהתחיל מההתחלה (במקרה שלך זה כבר יהיה מאוחר מדי, וחבל. נשמע ששניכם תתעשתו רק אחרי הגירושים). אני רוצה להציע לך הצעה מהפכנית חסרת תקדים: נשמע שבעלך לא אדם רגיש במיוחד, אבל נשמע גם שאת בחורה פנימית מאד ורגישה ביותר, וזה מה שהביא את כל הבעיות. כלומר - את מצפה שירפא פצעים שהוא לא רואה. אידיאלית את צודקת - בשביל זה אנחנו מתחתנים, בשביל בן זוג שיהיה קשוב ותומך. אבל בכל זאת התחתנתם פעם, והוא בכל זאת גבר. ומכל הדברים שאמרת לא היה דבר אחד כמו להוריד את הזבל, לרחוץ כלים, משהו שאדם פרקטי יכול ממש לעשות. מה דעתך לשאול אותו באופן ישיר "האם אתה באמת רוצה לוותר על הנישואים איתי?". יכול להיות שתופתעי. גברים חושבים אחרת. אני מבין מה רצית ממנו, אבל יכול להיות שהוא לא.

 

[נסיכה במגדל]

לא

לא עולה על דעתי לשאול אותו כזה דבר. בעלי ידע בדיוק איך אפשר להציל את הנישואים, ואם הוא במקרה שכח היה לו את זה גם בכתב... חוץ מזה, אם הוא לא היה בטוח מה אני מבקשת שהוא יעשה הוא יכול היה פשוט לשאול. זה פשוט לא היה חשוב לו מספיק. זה לא עניין אותו. אז כבר קיבלתי תשובה לשאלה שהצעת, תודה (והוא ממש לא אדם פרקטי, אגב). עדיין לא סיפרת למה נפרדתם.

 

[בטר אנד דיפרנט]

את ...

את עדיין צעירה ויפה ואל לך להעלב מהעלוב . נכון שבחוץ כולם כביכול מוצלחים וזה דימיון מופרך מיסודו . הביטי אל תוך עצמך ותחמיאי ותטפחי על שיכמך ... כי באמת אין הרבה כמוך . אישיותך מהולה ברגישות מעודנת לזולת וזה לבד דבר עצום . את כמהה לאהבה כמו כולנו , ולא משנה נקודת המוצא או האכזבה . כי אהבה זה מזון לנפש ואין לוותר, אבל לא להיות עצובה ! היי שלום

 

[touti]

../images/Emo24.gif

מסכימה עם דברי בטר. בהצלחה בדרכך החדשה

 

[דורית מור]

יבוא יום...

שהכאב יהפוך לריקנות. ועוד יום יבוא... והריקנות תהפוך לשמחה.... אני מבטיחה לך! כולנו היינו שם. יום אחד תודי לאל הטוב שבשמיים שנפטרת ממישהו שגרם לך לכל כך הרבה כאב יומיומי מתמשך. אין מה להשוות את הקשיים שיהיו לך בתור גרושה - ויהיו לך - לקשיים שאת חווה בתוך נישואיך. את יום אחד תצאי מתוך בועת הכאב הזאת ופשוט תרגישי כמו מישהו שנתנו לו להוציא את ראשו מהמים לשאוף אויר צח. חיבוק חזק מתוקה. את תעלי ותצליחי! ברור לי!