נסיכה במגדל
New member
לבד
תכף סוף השבוע. כל השבוע הייתי לבד. נקרעתי מגעגוע, ההתחלה נראתה בלתי אפשרית. אבל ככל שהזמן עובר אני שותה את הקפה שלי לבד, אבל אין אף אחד שמתעלם ממני בחדר השני עדיין כואב לי לראות את בנות גילי עם תינוקות ובטן ברחוב, אבל אין לידי אף אחד שמתעלם מהכאב שלי גם הערב אף אחד לא יגיד לי את מה שאני רוצה לשמוע, אבל אף אחד גם לא אמור. אף אחד לא ייראה טלוויזיה וישחק במחשב וילך לישון וייתן לעוד יום מחיי לזלוג בלי שניסה לעזור לי. ובעיקר: אף אחד לא נלחם עלי, רואה אותי מתחבטת אם לעזוב או להישאר ועושה מעשה כדי להכריע אחת ולתמיד את הכף. אף אחד לא נותן לי להרגיש שאני חשובה, שווה מאמץ, בעלת משמעות. וזה היה העלבון הכי גדול שלי, אבל עכשיו לפחות אני מפסיקה לנסות לקרוע ממנו בכוח את מה שאין בו. היציאה שלו מחיי הייתה ממש כמו הנוכחות שלו שם - פסיבית, לא נלחמת,מקדשת את ה"אי אפשר". ואתם יודעים מה? ככל שהזמן עובר, אפשר לחיות עם זה. אני לבד, אין כאן אף אחד בשבילי. אבל אף אחד גם לא מפנה לי יותר את הגב.
תכף סוף השבוע. כל השבוע הייתי לבד. נקרעתי מגעגוע, ההתחלה נראתה בלתי אפשרית. אבל ככל שהזמן עובר אני שותה את הקפה שלי לבד, אבל אין אף אחד שמתעלם ממני בחדר השני עדיין כואב לי לראות את בנות גילי עם תינוקות ובטן ברחוב, אבל אין לידי אף אחד שמתעלם מהכאב שלי גם הערב אף אחד לא יגיד לי את מה שאני רוצה לשמוע, אבל אף אחד גם לא אמור. אף אחד לא ייראה טלוויזיה וישחק במחשב וילך לישון וייתן לעוד יום מחיי לזלוג בלי שניסה לעזור לי. ובעיקר: אף אחד לא נלחם עלי, רואה אותי מתחבטת אם לעזוב או להישאר ועושה מעשה כדי להכריע אחת ולתמיד את הכף. אף אחד לא נותן לי להרגיש שאני חשובה, שווה מאמץ, בעלת משמעות. וזה היה העלבון הכי גדול שלי, אבל עכשיו לפחות אני מפסיקה לנסות לקרוע ממנו בכוח את מה שאין בו. היציאה שלו מחיי הייתה ממש כמו הנוכחות שלו שם - פסיבית, לא נלחמת,מקדשת את ה"אי אפשר". ואתם יודעים מה? ככל שהזמן עובר, אפשר לחיות עם זה. אני לבד, אין כאן אף אחד בשבילי. אבל אף אחד גם לא מפנה לי יותר את הגב.