לבד
אני יושבת לבד,יום שישי היום ואני בבית לבד. החברות יצאו לאיזה פאב ואף אחת לא דאגה לבדוק מה איתי, מה אני עושה היום,עם מי אני היום. וככה הפלאפון דומם ואין אף בעולם שאיכפת לו אם אני יהיה בסביבה,אף אחד לא התקשר להציע לי להיות איתו הלילה.כולם מבלים, כולם יוצאים ואני לבד, עם הכאב הזה והתחושה הבודדה שאני כול כך שונאת להרגיש. בגלל זה אני מפחדת להיות לבד כי כשי לי חבר אז יש מי שדואג ומשתוקק ושאין חבר יש את החברות ואלה תמיד דואגות לאכזב אותי או לגרום לי להרגיש לבד. אחת החברות דוקא התקשרה,חבל שזה בשביל לבקש שמלה שלי. אז השמלה תצא היום לטייל ואני אשאר בבית עם הדמעות. כול כך קשה לי עם כול הלבד הזה,והאי שייכות והחוסר איכפתיות מסביבי. אני קולטת כמה לאף אחד לא באמת חשובה הנוכחות שלי. הם סידרו לעצמם הזמנה למועדון הזה ואפילו לא בדקו בשביל נימוס מה קורה איתי. אז ממקור ראשון מה שקורה איתי זה שיש לי דמעות בעיניים,דפים על השולחן וחתכים בידיים. כן עשיתי את זה שוב, הבטחתי שאני לא יעשה אבל שהכאב הזה של הלבד משתלט עלי,אז ההרס העצמי בא יחד איתו. ממש מפחידה אותי הקלות שבה אני מסוגלת לפגוע בעצמי. איך בלי היסוס אני לוקחת מספריים ועושה חתך ועוד אחד. בקלות כזאת שנראית כאילו אני עושה פעילות יומיומית פשוטה, לצחצח שיניים, לנעול נעליים, לחתוך ת'ידיים. אחרי זה אנשים לא מבינים למה אני שונאת את עצמי. אני פשוט לא מצליחה לגרום לאנשים להיקשר אלי, להיזדקק לי. אם אני שם- יופי. אם אני לא שם- גם יופי. וכשאני אומרת את זה בקול רם כמה ראשים מציצים ואומרים: את שייכת לי,לי איכפת, אני אוהב/ת.אבל בפועל כול כך הרבה פעמים אני מרגישה בודדה,כול כך הרבה פעמים אני עצובה. ולהם כול כך הרבה פעמים לא איכפת. הלואי ויכלתי לשים זין, אבל אני פשוט בן אדם של בני אדם, אני ניזונה מחמימות, מאהבה,מחיבה. ונובלת מקרירות ובדידות וכאב. זה מעציב אותי לראות עד כמה לאביב(נפרדנו לפני שבוע וחצי) קל בלעדי,שוב זה מוכיח לי כמה אני לא הכרחית,שזה יהיה אחלה אם אני יהיה שם או לא יהיה שם, אני לא חושבת שמישהו התגעגע אלי אי פעם חוץ מכשהייתי עם רפי(החבר הראשון והמיתולוגי)ומישהו מאיתנו היה נוסע. קיוויתי שלאביב יהיה לפחות קצת עצוב וקצת חסר, שאני ירגיש שבאמת נכנסתי לו ללב. אבל באמת לא מזיז לו ולא חסר לו לא הנשיקות שלי, לא השיחות שלי, לא אני! גם רפי, קיוויתי שאחרי שנתיים יחד, להיות חסרה לו יהיה הכי טבעי בעולם. כנראה שלא. לא כשמדובר בי. אני בטוחה שאני נשמעת פתאטית לחלוטין, זה לא מזיז לי. כתבתי את הכול כדי לפרוק את מה שיש לי הלב כמה שזה ישמע עלוב אבל זה מה שאני מרגישה. לילה טוב
אני יושבת לבד,יום שישי היום ואני בבית לבד. החברות יצאו לאיזה פאב ואף אחת לא דאגה לבדוק מה איתי, מה אני עושה היום,עם מי אני היום. וככה הפלאפון דומם ואין אף בעולם שאיכפת לו אם אני יהיה בסביבה,אף אחד לא התקשר להציע לי להיות איתו הלילה.כולם מבלים, כולם יוצאים ואני לבד, עם הכאב הזה והתחושה הבודדה שאני כול כך שונאת להרגיש. בגלל זה אני מפחדת להיות לבד כי כשי לי חבר אז יש מי שדואג ומשתוקק ושאין חבר יש את החברות ואלה תמיד דואגות לאכזב אותי או לגרום לי להרגיש לבד. אחת החברות דוקא התקשרה,חבל שזה בשביל לבקש שמלה שלי. אז השמלה תצא היום לטייל ואני אשאר בבית עם הדמעות. כול כך קשה לי עם כול הלבד הזה,והאי שייכות והחוסר איכפתיות מסביבי. אני קולטת כמה לאף אחד לא באמת חשובה הנוכחות שלי. הם סידרו לעצמם הזמנה למועדון הזה ואפילו לא בדקו בשביל נימוס מה קורה איתי. אז ממקור ראשון מה שקורה איתי זה שיש לי דמעות בעיניים,דפים על השולחן וחתכים בידיים. כן עשיתי את זה שוב, הבטחתי שאני לא יעשה אבל שהכאב הזה של הלבד משתלט עלי,אז ההרס העצמי בא יחד איתו. ממש מפחידה אותי הקלות שבה אני מסוגלת לפגוע בעצמי. איך בלי היסוס אני לוקחת מספריים ועושה חתך ועוד אחד. בקלות כזאת שנראית כאילו אני עושה פעילות יומיומית פשוטה, לצחצח שיניים, לנעול נעליים, לחתוך ת'ידיים. אחרי זה אנשים לא מבינים למה אני שונאת את עצמי. אני פשוט לא מצליחה לגרום לאנשים להיקשר אלי, להיזדקק לי. אם אני שם- יופי. אם אני לא שם- גם יופי. וכשאני אומרת את זה בקול רם כמה ראשים מציצים ואומרים: את שייכת לי,לי איכפת, אני אוהב/ת.אבל בפועל כול כך הרבה פעמים אני מרגישה בודדה,כול כך הרבה פעמים אני עצובה. ולהם כול כך הרבה פעמים לא איכפת. הלואי ויכלתי לשים זין, אבל אני פשוט בן אדם של בני אדם, אני ניזונה מחמימות, מאהבה,מחיבה. ונובלת מקרירות ובדידות וכאב. זה מעציב אותי לראות עד כמה לאביב(נפרדנו לפני שבוע וחצי) קל בלעדי,שוב זה מוכיח לי כמה אני לא הכרחית,שזה יהיה אחלה אם אני יהיה שם או לא יהיה שם, אני לא חושבת שמישהו התגעגע אלי אי פעם חוץ מכשהייתי עם רפי(החבר הראשון והמיתולוגי)ומישהו מאיתנו היה נוסע. קיוויתי שלאביב יהיה לפחות קצת עצוב וקצת חסר, שאני ירגיש שבאמת נכנסתי לו ללב. אבל באמת לא מזיז לו ולא חסר לו לא הנשיקות שלי, לא השיחות שלי, לא אני! גם רפי, קיוויתי שאחרי שנתיים יחד, להיות חסרה לו יהיה הכי טבעי בעולם. כנראה שלא. לא כשמדובר בי. אני בטוחה שאני נשמעת פתאטית לחלוטין, זה לא מזיז לי. כתבתי את הכול כדי לפרוק את מה שיש לי הלב כמה שזה ישמע עלוב אבל זה מה שאני מרגישה. לילה טוב
