לבד

לבד

לאהוב את הילדים לבד, לדאוג להם, לכוון אותם, לתמוך בהם, להתפעל מהם – הכל לבד.

לטייל בעולם, ללכת למוזיאון ליהנות מסרט טוב, להתרשם מספר חדש - בלעדיו.

לערוך קניה שבועית בסופר, לנהל את כספי המשפחה, להתמודד עם בעלי מלאכה - לבד.

להתווכח בלעדיו, להתלבט עם עצמי, להחליט על דעתי בלבד ולבחור - לבד.
(ברשימת המצביעים בקלפי מס 37 בבי"ס כצנלסון היו שלושה פינקלים. אמא ושתי בנות. זה לא טבעי! )

ובלילה, לבד במיטה, לחבק את הכרית ולקבל אישור על הכל.

עכשיו שבוע וחצי לפני יום השנה השני למותו אני יודעת שהוא מפרגן לי על הכל.

אבל גם את זה אני מחליטה לבד.
 
הגדרת במדויק את המצב של הלבד

ובטוחה שכל מיני אנשים יגידו ש6את כתבת במקומם
הלבד ותחושת הבדידות היא לא פשוטה , והעיקר שנכפתה עליך בגין האלמנות
מאחלת לך שהילדים יעטפו אותך בהנמון אהבה , הרי הם שלך וגם החצי שלו
ואולי בזה תהיה לך מעט נחמה, בפרי האהבה שממשיך לחיות איתך ולצידך
 
הילדים

הם בהחלט מקור בלתי נדלה לנחמה ואושר וגאווה. ואני בהחלט רואה בהם את החלק שלו שממשיך איתנו. והאהבה עוטפת מכל הכיוונים. ממני אליהם וההיפך. תודה נסיכה.
 
ללא מילים

מרגש כל כך.
תודה
 
הדיוק

המילים הנכונות והראיה המחודדת - אני יודעת שיש לי אותם. ולחליפין, לפעמים אני חושבת שאני לא מרגישה מספיק. מין רגש אשם על זה שאני לא ממספיק סובלת ולא מספיק מתאבלת.

מצד אחד אני יודעת שאין דבר כזה. אני מרגישה מה שאני מרגישה ולא מה שכתוב באיזה ספר, עושה מה שנכון לי, נפרדת ומתגעגעת לפי מה שיוצא מתוכי ועובר בי ואין נכון או ראוי בעניין הזה. אבל המחשבות האלה מבקרות אצלי בכל זאת בתדירות די גבוהה. 'למה את לא בוכה יותר?. איך זה שאת כזאת חזקה?. מה, את עשויה מאבן? מה, כלום לא מזיז לך?'

מישהוא כאן מרגיש כמוני?
 
למעלה