לבד...
באמת שזה מרגיש כול כל טוב להוריד את ההרגשה הזאת מהלב... לא משנה עם זה בפורום במחשב ושיש עוד בערך מיליון הודעות כמו שלי ובאמת שלא ממש משנה לי עם מישהו יקרא את זה..
אני פשוט רוצה להוריד את זה מהלב.
יש לי הפרעות אכילה קשות ואני יודעת את זה. ממש על גבול האנורקסיה. הורדתי בערך 6 קילו בתקופה מאוד קצר ולא בגלל שעשיתי המון ספורט כי פשוט לא אכלתי. לומר שאהבתי את עצמי מיקודם יהיה שקר. ופה אני רוצה לכתוב את כול האמת. אני לא רוצה לשלוח מסר כפול או מוטעה אבל לומר שעכשיו אחרי שרזיתי בצורה די קיצונית אני שונאת את עצמי גם יהיה שקר. להיות עם הפרעת אכילה זה דבר שלא הייתי מאחלת לאויבים הכי גדולים שלי. באמת זה עד כדי כך גרוע... להיתחשבן על כול דבר מחדש על יציאות עם חברים ארוחות ערב הדברים הכי קטנים בעולם שבסופו של דבר לא נוגעים רק בכך אלא בכול מי שאתה אוהב כי בסופו של דבר אתה רוצה לצאת מזה. זה כמו בור גדול שאתה נופל אליו. כול הסיסמאות על אנורקסיה היא כמו מידרון תלול נכונות לגמרי. אני מרגישה כאילו אני נופלת לתוך בור שאין לו תחתית. אני נופלת ונופלת ואני מנסה להיאחז במשהו לנסות לטפס למעלה אבל אני לא מצליחה. יש לי הרבה רצון וכוונה טובה. אבל אני לא מצליחה לממש אותם. אני כול כך רוצה לצאת מזה אבל ככול שהזמן עובר אני מתחילה לפקפק בהכול. אפשר לצאת מיזה בכלל? אני אי פעם יחזור להיות מי שהייתי בעבר? והחלק הגרוע מכול שאין לי דרך לדעת את זה.
ההורים שלי ניכנסים הביתה. אני כבר לא ילדה קטנה הם שומחים עלי. או לפחות שמחו... הדבר הראשון שהם שואלים אותי אכלת משהו היום? ואני משקרת בלי למצמץ אפילו... איך נתתי לעצמי להידרדר לתוך הדבר הזה? שהתחלתי אמרתי לעצמי אני לא יהיה כמו כול הבנות האלה. יש לי כוח רצון. אני ידע מתי להפסיק. אבל לא. אין איך להפסיק אין עצירות בדרך או הקלות. שאתה ניכנס לשם אתה ניכנס. אתה נופל לתוך הבור בתקווה שיום אחד תוכל לצאת מימנו. אני יודעת שהדברים האלה נישמעים קיטשיים אולי ילדותיים לחלק מימכם או שאני מגזימה. אבל כמו שאמרתי מקודם אני מספרת אך ורק את האמת. וזאת האמת. באמת שלא חשוב לי שמישהו יקרא את זה באמת שלא.. רק להוריד את הדבר זה מהלב...
באמת שזה מרגיש כול כל טוב להוריד את ההרגשה הזאת מהלב... לא משנה עם זה בפורום במחשב ושיש עוד בערך מיליון הודעות כמו שלי ובאמת שלא ממש משנה לי עם מישהו יקרא את זה..
אני פשוט רוצה להוריד את זה מהלב.
יש לי הפרעות אכילה קשות ואני יודעת את זה. ממש על גבול האנורקסיה. הורדתי בערך 6 קילו בתקופה מאוד קצר ולא בגלל שעשיתי המון ספורט כי פשוט לא אכלתי. לומר שאהבתי את עצמי מיקודם יהיה שקר. ופה אני רוצה לכתוב את כול האמת. אני לא רוצה לשלוח מסר כפול או מוטעה אבל לומר שעכשיו אחרי שרזיתי בצורה די קיצונית אני שונאת את עצמי גם יהיה שקר. להיות עם הפרעת אכילה זה דבר שלא הייתי מאחלת לאויבים הכי גדולים שלי. באמת זה עד כדי כך גרוע... להיתחשבן על כול דבר מחדש על יציאות עם חברים ארוחות ערב הדברים הכי קטנים בעולם שבסופו של דבר לא נוגעים רק בכך אלא בכול מי שאתה אוהב כי בסופו של דבר אתה רוצה לצאת מזה. זה כמו בור גדול שאתה נופל אליו. כול הסיסמאות על אנורקסיה היא כמו מידרון תלול נכונות לגמרי. אני מרגישה כאילו אני נופלת לתוך בור שאין לו תחתית. אני נופלת ונופלת ואני מנסה להיאחז במשהו לנסות לטפס למעלה אבל אני לא מצליחה. יש לי הרבה רצון וכוונה טובה. אבל אני לא מצליחה לממש אותם. אני כול כך רוצה לצאת מזה אבל ככול שהזמן עובר אני מתחילה לפקפק בהכול. אפשר לצאת מיזה בכלל? אני אי פעם יחזור להיות מי שהייתי בעבר? והחלק הגרוע מכול שאין לי דרך לדעת את זה.
ההורים שלי ניכנסים הביתה. אני כבר לא ילדה קטנה הם שומחים עלי. או לפחות שמחו... הדבר הראשון שהם שואלים אותי אכלת משהו היום? ואני משקרת בלי למצמץ אפילו... איך נתתי לעצמי להידרדר לתוך הדבר הזה? שהתחלתי אמרתי לעצמי אני לא יהיה כמו כול הבנות האלה. יש לי כוח רצון. אני ידע מתי להפסיק. אבל לא. אין איך להפסיק אין עצירות בדרך או הקלות. שאתה ניכנס לשם אתה ניכנס. אתה נופל לתוך הבור בתקווה שיום אחד תוכל לצאת מימנו. אני יודעת שהדברים האלה נישמעים קיטשיים אולי ילדותיים לחלק מימכם או שאני מגזימה. אבל כמו שאמרתי מקודם אני מספרת אך ורק את האמת. וזאת האמת. באמת שלא חשוב לי שמישהו יקרא את זה באמת שלא.. רק להוריד את הדבר זה מהלב...
