"והייתם כאלוהים" - מה הוא בודד...
"לא טוב היות האדם לבדו" אמר לעצמו פעם אלוהים, וידע כנראה על מה הוא מדבר. ואולם, למרות הכל, הבדידות נשארה כנראה מצבו הטבעי של האדם. הנה קטע שכתבתי פעם בנושא, מתוך חיבור שלא יראה אור (ואולי פעם יראה את האור): "יומני היקר! אני מרגיש שאני חייב לך הסבר. אתה בודאי תמה על כך שאני, כה אדיר וכה רב עוצמה, כותב יומן. בני האדם שלמטה חושבים שלהיות אלוהים זה קל. אתה כל יכול, נצחי, אין סופי, ועוד כל מיני ביטויים מפוצצים שכבר נמאסו עלי. הם בטוחים שלאלוהים תמיד טוב, שהוא תמיד מאושר, ושרק הם מסכנים, אומללים, חיים בעולם אבסורדי. אבסורדי! כן! שמעת מלה? הם עשו מזה פילוסופיות. מה שבמיוחד מרגיז אותי זה חוסר ההבחנה המטופש בין שלמות לאושר. לו היו יודעים מה בחרתי לי כמוטו לתלות על דלת חדרי, היו ודאי מתפלצים. כל עולמם הפצפוני היה מתמוטט. היה זה דווקא משהו משל פסקאל:"השקט הנצחי של המרחבים האין סופיים האלה מרעיד אותי". כן, להיות אלוהים זה לא קל. הנצחיות הזאת משגעת אותי. השנים חולפות, ואצלי שום דבר לא משתנה. הייתי מושלם, נשארתי מושלם ואהיה מושלם גם הלאה. גלגול מתמיד של אבן לראש ההר שאין לי סיכוי להחלץ ממנו. והאדם, כשהוא סובל, כמה זה כבר נמשך? ואילו אני נצחי, גם להתאבד איני יכול. והעיקר, אני לבד. על כל חיי הנצח שלי הייתי מוותר תמורת מגע אנושי, יד נערה מלטפת. אני רואה ממרומים את כל האהבות, ורק משאלה אחת לי. לחוש, ולו לרגע קט בלבד, את שפתותיה החמות של נערה האוהבת אותי כולה, ואז להיות לאין. אני כל יכול, ואין דבר הנבצר ממני מלבד אחד - אהבה. אהבה פשוטה אנושית, בקרבת בשר, באיבוד חושים. אין אהבה בלי מוגבלות. באהבה אתה נחלק לשנים, לשלושה, לאין סוף, אתה מתגמד וקטן עד שהנך ממלא את היקום כולו. אך אני מהוה את הכל. לפעמים כשאני רואה מרחוק את האהבות הקטנות, האנושיות, אני רוצה להתפרץ בזעקה מרה, מטורפת, אולי סוף סוף מישהו ישמע. אבל צעקה כזאת רק תחריב את העולם. גם לצעוק כבר אי אפשר! אני רואה כל מה שקורה, אבל אין לי אפשרות לומר כלום, הפה שלי סתום. אם בכל זאת אני רוצה לשלוח מסר ללמטה, אני יכול לעשות זאת רק בדרכי עקיפין. אבל הבני אדם לא מבינים רמזים. מי לא מכיר שם את ה"ואהבת את ה´ אלוהיך", אבל אף אחד לא הבין אותי. הם שם למטה מתנודדים בהתלהבות, אך מעולם לא הבחינו באותות המצוקה ששידרתי בפסוק זה. אהבה איננה צייתנות או התרפסות. מי שבאמת אוהב חש את ריח האהוב, חי את מציאותו, קשוב לרחשי לבו, ויודע גם את עתידו. אותי אף אחד אינו מבין, רק צייתנות, התרפסות, השתעבדות. אתה מתחיל לתפוש למה אני... רגע! אני מאחר לישיבת המלאכים. טוב, נמשיך בפעם אחרת."
