לבד, דווקא עכשיו.
לא יודעת, אולי זה החורף שגורם לי לרצות להתכרבל עם מישהו מתחת לשמיכה, כמו בחורף שעבר. אולי זה העובדה שכולם מסביבי כל כך מאוהבים וטוב להם, ורק אני, כאילו מסתובבת עם חתיכה חסרה בצד שמאל של החזה.. ואני מתקשרת עם אנשים, צוחקת, חברותית.. תמיד שם. אבל הפאזל שלי לא מושלם. לא משנה באיזו צורה אני מנסה להרכיב אותו. בשורה התחתונה אני חוזרת הבייתה ובתוך הבית הנעול שלי בתוך החדר הנעול שלי אני בוכה.. ובוכה..ובוכה..ובוכה.. עד שזה משתחרר, ונרדמת. נהיית מרירה בכל פעם שמישהי מדברת איתי על מישהו, בכל פעם שאני רואה זוג.. עד לא מזמן היה מישהו, וזה נגמר. אני לא יודעת עם העצב וכל המתיחות היא על אהבה שנגמרה, או על החלק הזה בי שהוא מילא, ועכשיו נותר חסר ויתום עוד פעם. אולי זה הצורך החסר שפיות שלי באהבה, בקרבה. אולי זה סתם כי אני מרגישה גם ככה לבד, ובנוסף על זה כאילו כל העולם מנפנף מולי באהבה שלו ורק גורם לי לקנא. אני רק יודעת שחסר לי מישהו כרגע, כמו אוויר. תמיד הייתי בנאדם שמאוד מאמין בלהיות קודם כל החבר הכי טוב של עצמך, הנפש התאומה של עצמך. להיות פאזל שלם, בלי שאנשים יצטרכו להיות החתיכה החסרה כל הזמן עבורך. כי אם יש משהו שלמדתי מאנשים זה שבסך הכל, הם מאוד זמניים. וברגע שהם מחליטים לעזוב ולקחת איתם את החתיכה בפאזל שלך, החשובה כל כך, המרכזית כל כך, זה כואב. בחיי כמה שזה כואב. אבל משום מה בתקופה האחרונה אני לא מצליחה להיות הפאזל של עצמי. ככה, עם כל החתיכות. יש בי געגוע בלתי מוסבר למישהו הזה, זה שעוד לא הכרתי. עד היום יצאתי עם דפוקים, והגעגוע אליהם נבע מכך שעם כמה דפוקים שהם לא היו, הם ידעו להחזיק אותי קצר ולטפל לי בצורך הריגשי שלי בקירבה. פשוט רוצה כבר להכיר את המישהו הזה שייקח אותי החוצה מתוך כל הסגר הפנימי הזה. אני הבן אדם הכי פתוח בעולם, ועם זאת, אף אחד עוד לא ממש הצליח לפרצוץ חומה חומה, ולהגיע עד המרכז. אני רוצה כבר את המישהו המדהים הזה, רוצה גם אני לכתוב באותיות ענקיות ביומן כמה שאני מאוהבת. רוצה להיות מאוהבת. לא רוצה להיות לבד. לא החורף. רק לא זה. כולם בעניינם, נראה שלכולם יש את החיים שלהם ורק אני תקועה איפהשהו באמצע. בין לבין של הכל. צריכה את המישהו הזה שיקשיב לי, שיישב איתי בשתיקה נעימה כזאת. רק אני והוא. זה כ"כ חסר.
לא יודעת, אולי זה החורף שגורם לי לרצות להתכרבל עם מישהו מתחת לשמיכה, כמו בחורף שעבר. אולי זה העובדה שכולם מסביבי כל כך מאוהבים וטוב להם, ורק אני, כאילו מסתובבת עם חתיכה חסרה בצד שמאל של החזה.. ואני מתקשרת עם אנשים, צוחקת, חברותית.. תמיד שם. אבל הפאזל שלי לא מושלם. לא משנה באיזו צורה אני מנסה להרכיב אותו. בשורה התחתונה אני חוזרת הבייתה ובתוך הבית הנעול שלי בתוך החדר הנעול שלי אני בוכה.. ובוכה..ובוכה..ובוכה.. עד שזה משתחרר, ונרדמת. נהיית מרירה בכל פעם שמישהי מדברת איתי על מישהו, בכל פעם שאני רואה זוג.. עד לא מזמן היה מישהו, וזה נגמר. אני לא יודעת עם העצב וכל המתיחות היא על אהבה שנגמרה, או על החלק הזה בי שהוא מילא, ועכשיו נותר חסר ויתום עוד פעם. אולי זה הצורך החסר שפיות שלי באהבה, בקרבה. אולי זה סתם כי אני מרגישה גם ככה לבד, ובנוסף על זה כאילו כל העולם מנפנף מולי באהבה שלו ורק גורם לי לקנא. אני רק יודעת שחסר לי מישהו כרגע, כמו אוויר. תמיד הייתי בנאדם שמאוד מאמין בלהיות קודם כל החבר הכי טוב של עצמך, הנפש התאומה של עצמך. להיות פאזל שלם, בלי שאנשים יצטרכו להיות החתיכה החסרה כל הזמן עבורך. כי אם יש משהו שלמדתי מאנשים זה שבסך הכל, הם מאוד זמניים. וברגע שהם מחליטים לעזוב ולקחת איתם את החתיכה בפאזל שלך, החשובה כל כך, המרכזית כל כך, זה כואב. בחיי כמה שזה כואב. אבל משום מה בתקופה האחרונה אני לא מצליחה להיות הפאזל של עצמי. ככה, עם כל החתיכות. יש בי געגוע בלתי מוסבר למישהו הזה, זה שעוד לא הכרתי. עד היום יצאתי עם דפוקים, והגעגוע אליהם נבע מכך שעם כמה דפוקים שהם לא היו, הם ידעו להחזיק אותי קצר ולטפל לי בצורך הריגשי שלי בקירבה. פשוט רוצה כבר להכיר את המישהו הזה שייקח אותי החוצה מתוך כל הסגר הפנימי הזה. אני הבן אדם הכי פתוח בעולם, ועם זאת, אף אחד עוד לא ממש הצליח לפרצוץ חומה חומה, ולהגיע עד המרכז. אני רוצה כבר את המישהו המדהים הזה, רוצה גם אני לכתוב באותיות ענקיות ביומן כמה שאני מאוהבת. רוצה להיות מאוהבת. לא רוצה להיות לבד. לא החורף. רק לא זה. כולם בעניינם, נראה שלכולם יש את החיים שלהם ורק אני תקועה איפהשהו באמצע. בין לבין של הכל. צריכה את המישהו הזה שיקשיב לי, שיישב איתי בשתיקה נעימה כזאת. רק אני והוא. זה כ"כ חסר.