לא תראה אותי בוכה ...
מי שמכיר אותי מכאן קצת יותר רחוק יודע שהיו אלפי ימים של בכי של עצב של לבד של עצוב כל כך, ותאמינו לי שהיו שם המון המון דמעות, אולי גם עוד יהיו כשאוכל להוציא שוב עוד.. אבל יש לי בעיה אני יכולה לבכות לבד לא ליד, אני יכולה להיפגע ולבכות אחרי שילכו כולם, אני יכולה לכאוב פרידה אך את הדמעות אוריד רק בלכתו, נכון היה מקרה חריג אחד בחיי שהורדתי דמעות המון דמעות חיבקנו ונפרדנו עם דמעות שלי ושלו יחד מן פרידה אחרת שלא חווים בכל פעם ואולי רק פעם בחיים. הרגשתי מוזר תמיד כשהסתכלו עלי במן מבט מוזר על מה שאני, השאלה שהיתה או עלתה זה למה אני לא בוכה למה אני לא מוציאה? ואני אמרתי למה כן? הרגשתי שאני מואשמת בקרירות, בחורה מוזרה שלא בוכה שלא מראה את הכאב, ולא הבנתי מה לא בסדר? מה לא ברור? אולי אני לא יודעת איך אני מרגישה באותם רגעים, אולי בחרתי לגבור על הכאב מה רע בזה? הקשיחות שלי הפריעה כאילו הואשמתי בקור רוח מוגזם, ואכן כך הייתי כך אני כזאת שמסתכלת בעיניים ברגעים קשים כאלה ומדברת בפה מהראש ולא בפה מהלב, לא שלא נאמרו דבריו מרגשותיי מליבי מכאבי, אך כשאני מחליטה או חורצת את גורלי אני כן קשוחה מן טיפוס כזה שמראה משהו אחר ממה שמרגיש לו כל כך. אולי זאת התגוננות מפני רגשותיי אולי, אולי כדי לגבור על הלב צריך להחליט גם עם כואב? ומי אמר שרק מי שבוכה ליד אחרים הוא רגיש יותר?
מי שמכיר אותי מכאן קצת יותר רחוק יודע שהיו אלפי ימים של בכי של עצב של לבד של עצוב כל כך, ותאמינו לי שהיו שם המון המון דמעות, אולי גם עוד יהיו כשאוכל להוציא שוב עוד.. אבל יש לי בעיה אני יכולה לבכות לבד לא ליד, אני יכולה להיפגע ולבכות אחרי שילכו כולם, אני יכולה לכאוב פרידה אך את הדמעות אוריד רק בלכתו, נכון היה מקרה חריג אחד בחיי שהורדתי דמעות המון דמעות חיבקנו ונפרדנו עם דמעות שלי ושלו יחד מן פרידה אחרת שלא חווים בכל פעם ואולי רק פעם בחיים. הרגשתי מוזר תמיד כשהסתכלו עלי במן מבט מוזר על מה שאני, השאלה שהיתה או עלתה זה למה אני לא בוכה למה אני לא מוציאה? ואני אמרתי למה כן? הרגשתי שאני מואשמת בקרירות, בחורה מוזרה שלא בוכה שלא מראה את הכאב, ולא הבנתי מה לא בסדר? מה לא ברור? אולי אני לא יודעת איך אני מרגישה באותם רגעים, אולי בחרתי לגבור על הכאב מה רע בזה? הקשיחות שלי הפריעה כאילו הואשמתי בקור רוח מוגזם, ואכן כך הייתי כך אני כזאת שמסתכלת בעיניים ברגעים קשים כאלה ומדברת בפה מהראש ולא בפה מהלב, לא שלא נאמרו דבריו מרגשותיי מליבי מכאבי, אך כשאני מחליטה או חורצת את גורלי אני כן קשוחה מן טיפוס כזה שמראה משהו אחר ממה שמרגיש לו כל כך. אולי זאת התגוננות מפני רגשותיי אולי, אולי כדי לגבור על הלב צריך להחליט גם עם כואב? ומי אמר שרק מי שבוכה ליד אחרים הוא רגיש יותר?
