לא רק תירוץ ../images/Emo4.gif
הייתי אמורה במסגרת העבודה לנסוע היום לאזור ת"א, לעבור איזושהי הדרכה בשטח...משהו מעניין מאוד דווקא. קמתי בבוקר, עם שאריות של כאבי הבטן מאתמול, החלטתי שאני לא מוותרת ונוסעת בכל זאת. כבר באוטובוס בדרך לרכבת אני מרגישה את כל הבטן שלי קופצת ומרקדת- הסיוט הכי גדול שלי בעולם- עוויתות במעיים בלי שירותים קרובים. כל הדרך אני מתפללת שהאוטובוס יגיע כבר כדי שאני אוכל לרוץ לשירותים, עדיין מאמינה שאחרי שאני אשב כמה דק' בשירותים זה יעבור ואני אוכל לנסוע. ואז מגיעה ההבנה שזה הרבה יותר מורכב מזה. שיכול להיות שהיום יעבור בסדר, אבל יכול להיות שאני אתפתל מכאבים וארוץ כל שנייה לשירותים [יום שטח, זוכרות?]. בסוף עליתי על האוטובוס בחזרה הביתה ולא על הרכבת לת"א. אני לא יודעת למה, אבל זה הרגיש לי כ"כ גרוע. כאילו זה איזה תירוץ, כי הרי ממתי כאבי מחזור הם דבר שצריך בשבילו להפסיק את החיים? כאילו אנדו' מבחינתי היא עדיין לא מחלה באמת, לפחות לא מחלה כרונית כזו שממש מצריכה להפסיד ימי עבודה ולהקל על עצמי לפעמים. אולי זה קצת קשור לסביבה שלי, למשל זה שכל השנים של ביה"ס כשהיו לי כאבי מחזור מטורפים אמא שלי שלחה אותי לביה"ס בטענה שמחזור היא לא מחלה [אופס, אבל אצלי זה כן]. ועכשיו אני חושבת על זה שחלק גדול מזה הוא העובדה שאני לא רוצה להודות בפני עצמי שאני חולה, חולה ברמה כזו שהמחלה משבשת לי את החיים. ושוב חוזר הפחד, שזה כבר מעבר לכאבים. שיש לי עוויתות במעיים בתכיפות הולכת וגדלה, ובעצם הדרך היחידה לדעת מה קורה בבטן באמת זה לפתוח אותה, ואת זה אני לא רוצה. ואם זה לא מספיק, להכל מצטרפת העזיבה של הגניקולוג שלי את הקופ"ח, ועכשיו אני צריכה להגיע לרופא חדש [כבר יש לי תור, אבל רק בעוד חודש]. בקיצור..... יום דוחה עבר על כוחותינו.
הייתי אמורה במסגרת העבודה לנסוע היום לאזור ת"א, לעבור איזושהי הדרכה בשטח...משהו מעניין מאוד דווקא. קמתי בבוקר, עם שאריות של כאבי הבטן מאתמול, החלטתי שאני לא מוותרת ונוסעת בכל זאת. כבר באוטובוס בדרך לרכבת אני מרגישה את כל הבטן שלי קופצת ומרקדת- הסיוט הכי גדול שלי בעולם- עוויתות במעיים בלי שירותים קרובים. כל הדרך אני מתפללת שהאוטובוס יגיע כבר כדי שאני אוכל לרוץ לשירותים, עדיין מאמינה שאחרי שאני אשב כמה דק' בשירותים זה יעבור ואני אוכל לנסוע. ואז מגיעה ההבנה שזה הרבה יותר מורכב מזה. שיכול להיות שהיום יעבור בסדר, אבל יכול להיות שאני אתפתל מכאבים וארוץ כל שנייה לשירותים [יום שטח, זוכרות?]. בסוף עליתי על האוטובוס בחזרה הביתה ולא על הרכבת לת"א. אני לא יודעת למה, אבל זה הרגיש לי כ"כ גרוע. כאילו זה איזה תירוץ, כי הרי ממתי כאבי מחזור הם דבר שצריך בשבילו להפסיק את החיים? כאילו אנדו' מבחינתי היא עדיין לא מחלה באמת, לפחות לא מחלה כרונית כזו שממש מצריכה להפסיד ימי עבודה ולהקל על עצמי לפעמים. אולי זה קצת קשור לסביבה שלי, למשל זה שכל השנים של ביה"ס כשהיו לי כאבי מחזור מטורפים אמא שלי שלחה אותי לביה"ס בטענה שמחזור היא לא מחלה [אופס, אבל אצלי זה כן]. ועכשיו אני חושבת על זה שחלק גדול מזה הוא העובדה שאני לא רוצה להודות בפני עצמי שאני חולה, חולה ברמה כזו שהמחלה משבשת לי את החיים. ושוב חוזר הפחד, שזה כבר מעבר לכאבים. שיש לי עוויתות במעיים בתכיפות הולכת וגדלה, ובעצם הדרך היחידה לדעת מה קורה בבטן באמת זה לפתוח אותה, ואת זה אני לא רוצה. ואם זה לא מספיק, להכל מצטרפת העזיבה של הגניקולוג שלי את הקופ"ח, ועכשיו אני צריכה להגיע לרופא חדש [כבר יש לי תור, אבל רק בעוד חודש]. בקיצור..... יום דוחה עבר על כוחותינו.
