מרים את הכפפה...
הי בן, ראשית, קצת דבש: אני רואה עצמי כבר מזל משום שיש לי הזכות ללמוד אצלך. אז אולי זה דביק קצת, אבל מה לעשות, אני באמת ובתמים מרגיש כך, וכיף לי להגיד לך את זה. אתה מורה פשוט מדהים, ועוד כל כך הרבה מעבר לזה (באמת!!!) ועכשיו לשני דברים "פחות נעימים" (הגדרה לא ממש מדוייקת, אבל נניח) הראשון: אני זוכר שדי בהתחלה (בחודש הראשון ללימודי אצלך, אני חושב), היה לי איתך שיעור לבד. זה היה מאד מיוחד, מאד שונה ומאד עוצמתי... וזה היה גם מאד מביך. נכון, אני לא יכול לומר (פשוט כי זה לא כך) שהשתלטה עלי מבוכה כללית ששיתקה אותי ו/או נורא הפריע לי, אבל כן היה לי קושי מסוים, וזאת על אף העובדה שאני מוצא את עצמי מובך ממש מעט מאד פעמים בחיים! אולי זה בגלל שכל המיקוד שלך (או רובו) היה בי, כך שלא התאפשרה לי כמעט "הסחה", כלומר מעין מנוחה, כאשר אתה עסוק עם תלמיד/ה אחר/ת. החוויה שלי היא שזה היה השיעור הכי תובעני שהיה לי עד היום. לעיתים, כאשר אני מגיע מוקדם בבוקר ואף אחד עוד לא מגיע לשיעור, אני מדמיין לעצמי שאולי היום רק אני אגיע לשיעור ושוב יהיה לי שיעור לבד איתך. יש משהו שאני מאד מצפה לו במחשבה הזו, ולצידו יש משהו שמאד גורם לי לקוות שזה לא יקרה... השני: קרבות. כבר כתבתי על זה לפני איזה שבוע משהו בתגובה להודעה שכתב עידו. אני מת על קרבות. אני אוהב את זה וכל כך רוצה להמשיך ולהשתפר בזה (ואני אכן משתפר), אבל... אני מרגיש שיש לי עדיין כמה מעצורים מאד משמעותיים שפשוט מפריעים לי. גם כאן אני יכול לתאר חוויה שבה מצד אחד אני מחכה לתרגול הקרבות בשיעור, ומצד שני יש בי מעין תקווה קטנה שלא יהיו קרבות בשיעור. גם רוצה וגם חושש. הרבה מאד מזה קשור לחוויות הקרבות שהיו לי כשלמדתי השרדות, ואני מניח שחלק מזה אני צריך לחפש במקום אחר. המעניין הוא שהחשש וזיכרון החוויות הלא טובות שהיו לי לא הוריד לי ולו מילימטר מהרצון שלי להצליח ברכישת מיומנויות קרב. אני פשוט מרגיש שאני עדיין לא באמת נוגע ב"כפתור" הזה שישחרר לי את המעצור... והנה נזכרתי בעוד משהו: אתמול בלילה קראתי מה שכתבת בתגובה להודעה שלי על ראיית הילות במדיטציה. הודעה יותר מחמיאה מזו, תלמיד אינו יכול לקבל מהמורה שלו. אז מצד אחד זה גרם לי הרבה אושר. אגו טהור, אז מה? מותר. אפילו קראתי את ההודעה שוב (ושוב) והזנתי את האגו שלי עוד קצת. מה יש? אבל... אני מודה שהיה לי גם די לא נעים! ושוב, כמו בעניין המבוכה שתיארתי קודם, אני מעיד על עצמי שבדרך כלל אני לא מתחבר לחוויות של "לא נעים", אלא שהפעם הרגשתי שאני ממש מנסה להתחבא מתחת לשולחן שלא יראו שזה אני. התגובה שלך (על פי הפרשנות שלי) מיקדה בי באופן חד-משמעי הרבה מאד תשומת לב, בבחינת "איזה מדהים הפיני הזה", וזה גרם לי לחשוב על: 1) אם התגובה שלך היתה מתייחסת למישהו אחר, הייתי מאד מפרגן לו, ושמח בשבילו, אבל הייתי גם קצת מקנא (כן, מקנא). 2) מה תגובה כזו שלך גורמת לאנשים אחרים לחשוב עלי? 3) כמה התגובה הזו והזנת האגו שהיא מעוררת בי מנוגדת לרצון שלי לאלף את האגו, להקטין אותו, להקטין את הצורך שלי בהוקרות / לגיטימציה / אישורים וכו´. ושוב, גם כאן, מצד אחד ההודעה שלך עשתה לי את החודש והייתי רוצה להמשיך ולשמוע ממך רק (או בעיקר) דברים נהדרים על עצמי (אוי ואבוי לך אם תפסיק), ומצד שני הייתי כל כך רוצה להרגיש שאני לא זקוק למחמאות / להיות במרכז וכו´. וואוו, כתבתי ים של הודעות מאז תחילת ימי כחבר בפורומים של תפוז, ואני מרגיש עכשיו שזו פשוט אחת הכי משמעותיות שבניהן עבורי... פיני
, אווירה טובה ודיווחים נוטפי-דבש על שיעורים מופלאים, אבל האם זוהי כל התמונה? סביר להניח שלא. גם אם זוהי רוב התמונה, אני מציע שנשתמש בפורום גם בשביל החלקים הנותרים שלה...
אחרי הכל, כדי להתמודד עם דברים, צריך להתמודד איתם, לא להתעלם מהם (זה לא נכון, לפעמים עדיף להתעלם, אבל השאלה היא מתי עדיף כך ומתי כך?...). שלכם באהבה בן
