מחפשת אור1
New member
לא רוצה
לא רוצה לכתוב פה. לא רוצה לכתוב בפורום לעזרה ראשונה נפשית. לא רוצה להרגיש . לא רוצה . יש לי דמעות בעיניים עכשיו. לא רוצה להתבייש. לא רוצה להיות אני. לא רוצה לנשום. לא רוצה לחשוב. אז כששאולים אותי אם אני רוצה להמשיך לגור בדירה שאני גרה בה, איך אני יכולה לענות. הכל מבולבל. רוצה להתקבל. להיות חלק מ. להרגיש חלק מ. אז יש את אלה שיגידו, את בדיכאון. תקחי תרופות. לא רוצה. יש לי מרשם בתיק, ולא קונה בינתיים. לא רוצה להיות חלק מהפסיכיאטריה הזאת. רוצה: להעביר את החיים ב-rewind. להתחיל מהתחלה. להרגיש קרקע מתחת לרגליים. להרגיש חיבוק, שלא עובר. לא רוצה להיות לבד. להתעורר אל המוות הזה שקוראים לו חיים. להצטער שהתעוררתי ולבכות. כן, אני יודעת מה אני כותבת. אני בדיכאון, תגידו לי את זה. לא רוצה לשמוע. מיואשת. אולי זה סוג של מכתב התאבדות בפורום הזה. אולי זה לא "מתאים לשלב ההתפתחותי שאני נמצאת בפורום הזה" שאולי איני יכולה להיות שייכת אליו. כן, אנחנו מוקצים- אנחנו בארון. אותם אנשים שיש להם בני משפחה "נפגעי נפש" , או אלו שיש להם פגיעות נפשית. הולכים כמו צללים בתוך החברה. תגידו- זה חלק מזה שאת בדיכאון שאת חווה את זה. אני לא בדיכאון. לא מוכנה לקבל את ה"אבחנה". רוצה לצאת ממנו, מנסה. הולכת לעבודה, בוכה שם לפעמים בשירותים, כדי שלא ישמעו. עוצרת הכל. מקללת את כולם בתוך תוכי, אבל מחייכת לכולם כלפי חוץ. נמאס. נמאס להרגיש לא שייכת. המכתב הזה חושפני מדי, אולי. רוצה לחשוף הכל. ולא להפחיד פה אף אחד ולא להרחיק. אם אעביר אותו לפורום עזרה נפשית, שם הסגנון שאנשים כותבים בו, דומה יותר לשלי, אקבל תגובות אמפטיות, מקבלות. לא רוצה להיות חלק מהאנשים שפונים לשם, אבל לפעמים צריכה אותם. הצוות שם- מכיל ומשקף, ונותן תחושה שהוא מבין. על גבי דפי האינטרנט זה נשמע לפעמים כאילו הם עצמם עושים קופי פייסט בתגובות שלהם, למרות שעצם התגובה נותנת משהו. רוצה שכולם פה, כל באי הפורום יכתבו לי תשובה. כ-ו-ל-ם. אולי אז אצא מסופקת. כן, אני משוגעת. אני אותה בחורה שנוסעת באוטובוס עם פרצוף חמוץ, אך מחייכת כשפונים אליה. אני אותה בחורה שבתוך ראשה מתרוצצות מחשבות איומות, שלפעמים מפחדת שאנשים רואים אותן כשמסתכלים לי בעיניים. המכתב הזה הוא התאבדות בעיני. יכול להיות שאצטרך לעבור לפורום אחר אחר כך. כי תגדירו אותי משוגעת כאן. אני צועקת.
לא רוצה לכתוב פה. לא רוצה לכתוב בפורום לעזרה ראשונה נפשית. לא רוצה להרגיש . לא רוצה . יש לי דמעות בעיניים עכשיו. לא רוצה להתבייש. לא רוצה להיות אני. לא רוצה לנשום. לא רוצה לחשוב. אז כששאולים אותי אם אני רוצה להמשיך לגור בדירה שאני גרה בה, איך אני יכולה לענות. הכל מבולבל. רוצה להתקבל. להיות חלק מ. להרגיש חלק מ. אז יש את אלה שיגידו, את בדיכאון. תקחי תרופות. לא רוצה. יש לי מרשם בתיק, ולא קונה בינתיים. לא רוצה להיות חלק מהפסיכיאטריה הזאת. רוצה: להעביר את החיים ב-rewind. להתחיל מהתחלה. להרגיש קרקע מתחת לרגליים. להרגיש חיבוק, שלא עובר. לא רוצה להיות לבד. להתעורר אל המוות הזה שקוראים לו חיים. להצטער שהתעוררתי ולבכות. כן, אני יודעת מה אני כותבת. אני בדיכאון, תגידו לי את זה. לא רוצה לשמוע. מיואשת. אולי זה סוג של מכתב התאבדות בפורום הזה. אולי זה לא "מתאים לשלב ההתפתחותי שאני נמצאת בפורום הזה" שאולי איני יכולה להיות שייכת אליו. כן, אנחנו מוקצים- אנחנו בארון. אותם אנשים שיש להם בני משפחה "נפגעי נפש" , או אלו שיש להם פגיעות נפשית. הולכים כמו צללים בתוך החברה. תגידו- זה חלק מזה שאת בדיכאון שאת חווה את זה. אני לא בדיכאון. לא מוכנה לקבל את ה"אבחנה". רוצה לצאת ממנו, מנסה. הולכת לעבודה, בוכה שם לפעמים בשירותים, כדי שלא ישמעו. עוצרת הכל. מקללת את כולם בתוך תוכי, אבל מחייכת לכולם כלפי חוץ. נמאס. נמאס להרגיש לא שייכת. המכתב הזה חושפני מדי, אולי. רוצה לחשוף הכל. ולא להפחיד פה אף אחד ולא להרחיק. אם אעביר אותו לפורום עזרה נפשית, שם הסגנון שאנשים כותבים בו, דומה יותר לשלי, אקבל תגובות אמפטיות, מקבלות. לא רוצה להיות חלק מהאנשים שפונים לשם, אבל לפעמים צריכה אותם. הצוות שם- מכיל ומשקף, ונותן תחושה שהוא מבין. על גבי דפי האינטרנט זה נשמע לפעמים כאילו הם עצמם עושים קופי פייסט בתגובות שלהם, למרות שעצם התגובה נותנת משהו. רוצה שכולם פה, כל באי הפורום יכתבו לי תשובה. כ-ו-ל-ם. אולי אז אצא מסופקת. כן, אני משוגעת. אני אותה בחורה שנוסעת באוטובוס עם פרצוף חמוץ, אך מחייכת כשפונים אליה. אני אותה בחורה שבתוך ראשה מתרוצצות מחשבות איומות, שלפעמים מפחדת שאנשים רואים אותן כשמסתכלים לי בעיניים. המכתב הזה הוא התאבדות בעיני. יכול להיות שאצטרך לעבור לפורום אחר אחר כך. כי תגדירו אותי משוגעת כאן. אני צועקת.