לא רוצה לאבד אותו
אני אובדת עצות ומיואשת, כותבת פה כי חשבתי שאולי יעזור לי להבין כמה דברים...
לפני שנתיים ושלושה חודשים הכרתי את בן-זוגי. הייתי בת 24, והוא היה מערכת היחסים המשמעותית הראשונה שלי - הראשון איתו גרתי ביחד, הראשון איתו דיברנו על חתונה וילדים וכו'...
התאהבנו אחד בשניה מעל הראש, ולמרבה השמחה זה היה הדדי לגמרי. לאחר 4 חודשים עברנו לגור יחד, ואחרי שנה הוא הציע לי נישואים.
הצעת הנישואים באה לי בהפתעה - לא ידעתי איך להגיב, ומסיבות שלא הייתי שלמה איתן לגמרי אמרתי כן.
כבר התחלנו לחפש מקומות ופגישה בין ההורים...וכל הזמן הזה הרגשתי לא טוב. אחרי שבועיים-שלושה אזרתי אומץ ואמרתי לו שאני עוד לא מוכנה.
ידעתי שהוא עלול ללכת, אבל הוא נשאר. בחר להבליג על האגו ולהישאר איתי.
האמת היא שעוד לא הייתי בטוחה שהוא האחד שלי.
מאז עברה שנה וקצת, המצב רק התדרדר, וחוסר הוודאות רק הלך וגדל - קשה לשים את האצבע ולהגיד מה התחיל הכל, האם זה בגלל הסירוב שלי או שזה היה קורה בכל מקרה...
לאחרונה המצב הפך בלתי נסבל, אני הבנתי שאני זקוקה לטפל עצמי, התחלתי להיפגש עם מטפלת, ובאתי לדבר איתו בכוונה לעבוד על הדברים - אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני רוצה לדעת שיש לי שותף שיראה נכונות לעבוד על המצב...
בתגובה, הוא אמר לי שכבר אין לו כוח.... שלא ככה דמיין את עצמו בגיל 30....רצה בית עם ילדים....מרגיש כמו האישה בקשר הזה....כל השנה הזו לא ידע מה התוכניות שלי, מה אני רוצה מעצמי, והוא לא חושב שדברים יכולים להשתנות.
באותו יום עזבתי בהלם, ישנתי 3 ימים אצל חברה והשליתי את עצמי שזה לא סופי. לאחר שלושת הימים הללו באתי לדבר איתו, החלטתי ללכת על כל הקופה, להיות אמיצה פעם אחת - באתי אליו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ורוצה שנתחתן, שאני מצטערת על כך שלא הייתי שם בשבילו כל השנה הזו ועוד דברים שהרגשתי חייבת להגיד על אף שידעתי שהוא יסרב....
והוא באמת סירב, הסביר לי בשקט וברוגע למה הוא כבר לא במקום שהיה בו, ושאינו רוצה לפתח בי ציפיות...
אני מבינה אותו...העברתי אותו תלאות...עבר שבוע, ואני לא מסוגלת לקבל את המחשבה שאיבדתי אותו -
אני יודעת ששנינו אחראים, אבל אני מרגישה אחראית בעיקר. בתור ילדה שגדלה בבית מאוד ביקורתי, התרגלתי להסתכל בעיקר על החסרונות -
במשך כל השנה האחרונה ביקרתי אותו, כששאל אותי אם אני מאושרת איתו מידי פעם - לא הצלחתי לשקר ואמרתי שלפעמים כן ולפעמים לא.
היום ברור לי שהתמקדתי בטפל ולא בעיקר - אני אוהבת אותו, הוא אוהב אותי, אנחנו יכולים להיות מאושרים ביחד. מצחיק איך פתאום הכל נראה אחרת.
כולם אומרים לי שהזמן ירפא ואני אפגוש מישהו אחר...אני לא מאמינה בזה. אני כן מאמינה בזה שהוא אהבת חיי ואיתו אני רוצה לחיות את חיי.
הבעיה היא שהוא אמר לי שהחליט, ושלם עם זה, והוא אדם מאוד נוקשה - לא אוהב ללכת אחורה וכשחותך אז חותך.
אבל - אני לא מוכנה לוותר עליו. מה לעשות? האם עליי לנסות שוב או שמא זה רק ירחיק אותו ממני? אני יודעת שהוא עוד אוהב אותי, ואני יודעת כמה הוא עייף ומותש מצד שני...
אני מוכנה להתחתן איתו מחר, להקים בית וילדים, האמת - אני מוכנה לוותר על הכל רק כדי להיות איתו שוב. כי בלעדיו לא ארגיש שלמה.
אני יודעת שאומרים שזו "אהבה לא בריאה....תהיי שלמה עם עצמך...". בולשיט. לא מאמינה בזה. כשהאדם שאתה אוהב הולך לך, זה מרגיש כאילו חתכו לך חלק מהגוף שלך...
מה עליי לעשות כדי שיתרכך ויתן לנו צ'אנס נוסף?
אני אובדת עצות ומיואשת, כותבת פה כי חשבתי שאולי יעזור לי להבין כמה דברים...
לפני שנתיים ושלושה חודשים הכרתי את בן-זוגי. הייתי בת 24, והוא היה מערכת היחסים המשמעותית הראשונה שלי - הראשון איתו גרתי ביחד, הראשון איתו דיברנו על חתונה וילדים וכו'...
התאהבנו אחד בשניה מעל הראש, ולמרבה השמחה זה היה הדדי לגמרי. לאחר 4 חודשים עברנו לגור יחד, ואחרי שנה הוא הציע לי נישואים.
הצעת הנישואים באה לי בהפתעה - לא ידעתי איך להגיב, ומסיבות שלא הייתי שלמה איתן לגמרי אמרתי כן.
כבר התחלנו לחפש מקומות ופגישה בין ההורים...וכל הזמן הזה הרגשתי לא טוב. אחרי שבועיים-שלושה אזרתי אומץ ואמרתי לו שאני עוד לא מוכנה.
ידעתי שהוא עלול ללכת, אבל הוא נשאר. בחר להבליג על האגו ולהישאר איתי.
האמת היא שעוד לא הייתי בטוחה שהוא האחד שלי.
מאז עברה שנה וקצת, המצב רק התדרדר, וחוסר הוודאות רק הלך וגדל - קשה לשים את האצבע ולהגיד מה התחיל הכל, האם זה בגלל הסירוב שלי או שזה היה קורה בכל מקרה...
לאחרונה המצב הפך בלתי נסבל, אני הבנתי שאני זקוקה לטפל עצמי, התחלתי להיפגש עם מטפלת, ובאתי לדבר איתו בכוונה לעבוד על הדברים - אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני רוצה לדעת שיש לי שותף שיראה נכונות לעבוד על המצב...
בתגובה, הוא אמר לי שכבר אין לו כוח.... שלא ככה דמיין את עצמו בגיל 30....רצה בית עם ילדים....מרגיש כמו האישה בקשר הזה....כל השנה הזו לא ידע מה התוכניות שלי, מה אני רוצה מעצמי, והוא לא חושב שדברים יכולים להשתנות.
באותו יום עזבתי בהלם, ישנתי 3 ימים אצל חברה והשליתי את עצמי שזה לא סופי. לאחר שלושת הימים הללו באתי לדבר איתו, החלטתי ללכת על כל הקופה, להיות אמיצה פעם אחת - באתי אליו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ורוצה שנתחתן, שאני מצטערת על כך שלא הייתי שם בשבילו כל השנה הזו ועוד דברים שהרגשתי חייבת להגיד על אף שידעתי שהוא יסרב....
והוא באמת סירב, הסביר לי בשקט וברוגע למה הוא כבר לא במקום שהיה בו, ושאינו רוצה לפתח בי ציפיות...
אני מבינה אותו...העברתי אותו תלאות...עבר שבוע, ואני לא מסוגלת לקבל את המחשבה שאיבדתי אותו -
אני יודעת ששנינו אחראים, אבל אני מרגישה אחראית בעיקר. בתור ילדה שגדלה בבית מאוד ביקורתי, התרגלתי להסתכל בעיקר על החסרונות -
במשך כל השנה האחרונה ביקרתי אותו, כששאל אותי אם אני מאושרת איתו מידי פעם - לא הצלחתי לשקר ואמרתי שלפעמים כן ולפעמים לא.
היום ברור לי שהתמקדתי בטפל ולא בעיקר - אני אוהבת אותו, הוא אוהב אותי, אנחנו יכולים להיות מאושרים ביחד. מצחיק איך פתאום הכל נראה אחרת.
כולם אומרים לי שהזמן ירפא ואני אפגוש מישהו אחר...אני לא מאמינה בזה. אני כן מאמינה בזה שהוא אהבת חיי ואיתו אני רוצה לחיות את חיי.
הבעיה היא שהוא אמר לי שהחליט, ושלם עם זה, והוא אדם מאוד נוקשה - לא אוהב ללכת אחורה וכשחותך אז חותך.
אבל - אני לא מוכנה לוותר עליו. מה לעשות? האם עליי לנסות שוב או שמא זה רק ירחיק אותו ממני? אני יודעת שהוא עוד אוהב אותי, ואני יודעת כמה הוא עייף ומותש מצד שני...
אני מוכנה להתחתן איתו מחר, להקים בית וילדים, האמת - אני מוכנה לוותר על הכל רק כדי להיות איתו שוב. כי בלעדיו לא ארגיש שלמה.
אני יודעת שאומרים שזו "אהבה לא בריאה....תהיי שלמה עם עצמך...". בולשיט. לא מאמינה בזה. כשהאדם שאתה אוהב הולך לך, זה מרגיש כאילו חתכו לך חלק מהגוף שלך...
מה עליי לעשות כדי שיתרכך ויתן לנו צ'אנס נוסף?