לא רוצה יותר

[בדיה1]

לא רוצה יותר

אני לא רוצה להיות כאן יותר, לפני שלוש שנים כשהרגשתי ככה וניסית להתאבד, חשבתי שזאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שאני אנסה דבר כזה ובכלל ארגיש ככה.
בא לי להקיא כל היום, אני שוכבת במיטה בוהה בקיר ובתקרה ובכלום הזה שנקרא עולם.
אני רק רוצה לא להיות כאן, זה כבד עליי זה מפרק אותי.
זה לא משתפר, אני לא משתפרת, העולם לא משתפר. הכל רק הופך לחשוך יותר ומכוער יותר.
אני לא יכולה להיות כאן יותר, אני לא רוצה להיות כאן!
זה כבר לא כאב זה פשוט סלידה וייאוש מהכל.
עד היום היה לי פחד מסכינים, הפחד הזה התפרק אט אט לעומת כל הדיכאון הזה.
סכין וחתך ודם ואני כבר לא אהיה כאן, רק צריכה את האומץ הזה ואני כבר לא כאן.
פעם חשבתי שהאומץ הוא בלחיות, היום אני מבינה שהאומץ הוא בלמות.

 

[תמר דגן 1]

לא רוצה לחיות בעולם הזה יותר

שלום לך, המתמודדת עם דכאון ודחף לוותר,

עצוב מאוד וכואב מאוד לקרוא את דבריך.
אני בטוחה שיש לך סיבות מאוד טובות להרגיש את מה שאת מרגישה, ולרצות לסיים את כל הסבל הזה.
אני מבינה שאת מתמודדת עם הרגשות האלה כבר כמה שנים, ומניחה שיש תקופות טובות יותר וטובות פחות. או גרועות יותר וגרועות פחות. אני מניחה שבשלוש שנים האחרונות, לפחות בחלק מהזמן הרגשת שיש לך גם סיבות טובות לרצות לחיות. כששוקעים בדכאון, הכל נראה שחור וקודר, וברגע זה יש סיכוי טוב שתעני לי שאין לך שום סיבה טובה מספיק לחיות, ואין שום אור בקצה המנהרה. ככה זה מרגיש בשלב הזה של הגל. זו תחושה קשה. קשה מאוד.
בשלב הזה, אדם חייב מישהו מבחוץ שיזכיר לו את הסיבות לחיות. דברים שיש לך, או שהיו לך לפני המשבר ואת יכולה לחזור אליהם, או תכניות וחלומות שרקמת לעתיד, ואם תשימי קץ לחייך לא תוכלי לעולם להגשים.

את צודקת. צריך אומץ כדי לסיים את החיים. גם כדי להתמודד עם הכאב של הסכין, וגם כדי לוותר על התקווה ועל כל מה שאת כן יכולה להפיק מהחיים האלה. אני לא יודעת מה דורש יותר אומץ, למות או לחיות, אבל אני בטוחה שדרוש הרבה יותר כוח כדי לחיות. החיים של כולנו לא פשוטים. לכולנו תקופות שחורות וקשות שאנחנו צריכים להזכיר לעצמנו את הטוב שיש לנו או שיכול להיות לנו. כשלא טוב, דרוש הרבה כוח כדי לשנות את סיטואציה, או את האינטראקציות עם אנשים, או את התפיסה שלנו את הסיטואציות ושל האינטראקציות.

החיים האלה קשים ומאתגרים. יש בהם הרבה חושך, אבל יש בהם גם הרבה אור. עצם ההתגברות על הקשיים יכולה להיות אור ענקי. ככל שהקשיים רבים יותר, הגבורה גדולה יותר. אנשים שיוצאים ממשברים קשים, הם לעיתים קרובות האנשים שמגיעים הכי גבוה ורחוק, כי למדו להתמודד. שלא כמו האנשים שהטוב עבורם מובן מאליו. אנשים שהיו בחושך, יודעים להעריך את האור ולהפיק מהחיים את הכי טוב שאפשר.

אנא, אל תשארי לבד ביאושך. היאוש איננו הבעיה. הוא הסימפטום. בהמשך מצאי לעצמך מטפל טוב שיעזור לך להתמודד עם המצוקות האמיתיות שהן הסיבה לדכאון וליאוש.

אבל כרגע - מצאי מישהו שיכול לסייע לך להגיע בדחיפות לעזרה מקצועית שתעזור לך קודם כל לעבור את הגל הזה בשלום. אם אין איש מקצוע הזמין עבורך באופן מיידי בקהילה, פני בדחיפות לחדר מיון!!

 

[בדיה1]

תודה על התייחסותך

לצערי בפעם האחרונה שהייתי בחדר מיון, בקושי הנידו עפעף לכיווני עד שקמתי ותלשתי לעצמי את האינפוזיה מהיד לאחר שכבר שמו לי את השקית השלישית, וברחתי מבית החולים.
רק לאחר שברחתי התקשרו אלי וביקשו שאחזור כי הייתי חייבת לסיים את הטיפול ורצו לוודא שלא עשיתי לעצמי נזק בכבד (בלעתי 100 כדורי אקמול).
חזרתי, אושפזתי בטיפול נמרץ 5 ימים, פסיכולוג בא לראות אותי פעם אחת בלבד, שמע את מה שיש לי לומר, אמר שאני צריכה לטפל בעצמי ושאני צריכה עזרה מקצעוית אוסיף לומר שיהיה בסדר קם והלך!
אני עם מיון סיימתי ובכלל בתי חולים.
כרגע אני מנסה לישון כמה שיותר, כי אז אני לא חושבת.
לא יודעת כמה זמן אחזיק מעמד.. לא יודעת אם אצליח לאזור עוד כוחות והאמת לא יודעת אם אני בכלל רוצה.
אני מרגישה שאיך שלא אנסה או איך של אקווה או אאמין פשוט יש אנשים שנועדו לא להיות שמחים בעולם הזה.

 

[סף40]