לא סיפור אישי
אני אוהב אותך, לאורה כתבה: פנינה פלמן התגוררתי לבד. הייתי נשואה מעט זמן. בעלי עזב אותי. לא היו לי ילדים. הורי ואחי גרו בנכר. ימי חלפו בין הבית לעבודה. החל משעה חמש, נהגתי להסגר בין ארבעת הקירות. לפעמים שקעתי בשינה עמוקה. בפעמים אחרות, ספר טוב ומוסיקה קלסית ברקע, היוו עבורי את החברה הכי טובה. לפני כמה ימים, השגרה השתנתה באופן פתאומי. הטלפון שלא צלצל אף פעם, צלצל פעמיים. הצלצול הראשון היה בזמן המקלחת. רצתי עם גוף רטוב ומסובן, וכשהגעתי לטלפון, הצלצול נפסק. במסר שהשאיר הגבר שהתקשר היו ארבע מילים בלבד: "אני אוהב אותך, לאורה". קולו היה זר לחלוטין. זה לא היה קולו של אף שכן בבניין, זה לא היה קולו של חבר לעבודה. זה לא היה קולו של אף בן משפחה. חשבתי שזאת היתה טעות. שערתי שבוודאי יש בעיר הזאת יותר מאשה אחת בשם לאורה. החלטתי לעבור לסדר היום. הייתי צריכה לנסוע למרכז העיר לסידורים דחופים. שנאתי את הסידורים האלה, אך לא נותרה לי ברירה. זה היה יום לוהט וחזרתי מותשת. בזמן שסובבתי את המפתח במנעול, הטלפון צלצל שוב. בגלל החום, הדלת התנפחה והיה לי מאד קשה לפתוח אותה. כשסוף סוף הצלחתי להכנס, הצלצול התנתק והמסר היה זהה למסר הקודם: "אני אוהב אותך, לאורה". אין ספק, שהדבר החמיא לי. מאז הגירושים, אף גבר לא הצהיר את אהבתו אלי. למרות שהייתי עדיין צעירה, השלמתי עם העובדה שאבלה לבד את שארית חיי. הרגשתי שאני מסמיקה ושהלב שלי דופק. הצלצול המסתורי הזה, החזיר אותי בבת אחת להתבגרות. מצד שני, לא הייתי רגועה. לא יכולתי לדמיין מה הן כוונותיו השטניות של הגבר הזר. התלבטתי אם לקרוא למשטרה או לבלש פרטי. העייפות גברה עלי, ונרדמתי עד למחרת. בבקר, אספתי את העיתון והתיישבתי לכוס קפה וכריך. קראתי את הכותרת ועברתי ברפרוף על שאר העיתון. פתאום עיני נתקלו בכותרת הבאה: הסרט "אני אוהב אותך, לאורה" שובר קופות. הקול הקטיפתי והחושני בטלפונים של אלפי מנויות, התברר כרעיון פרסומי מבריק.
אני אוהב אותך, לאורה כתבה: פנינה פלמן התגוררתי לבד. הייתי נשואה מעט זמן. בעלי עזב אותי. לא היו לי ילדים. הורי ואחי גרו בנכר. ימי חלפו בין הבית לעבודה. החל משעה חמש, נהגתי להסגר בין ארבעת הקירות. לפעמים שקעתי בשינה עמוקה. בפעמים אחרות, ספר טוב ומוסיקה קלסית ברקע, היוו עבורי את החברה הכי טובה. לפני כמה ימים, השגרה השתנתה באופן פתאומי. הטלפון שלא צלצל אף פעם, צלצל פעמיים. הצלצול הראשון היה בזמן המקלחת. רצתי עם גוף רטוב ומסובן, וכשהגעתי לטלפון, הצלצול נפסק. במסר שהשאיר הגבר שהתקשר היו ארבע מילים בלבד: "אני אוהב אותך, לאורה". קולו היה זר לחלוטין. זה לא היה קולו של אף שכן בבניין, זה לא היה קולו של חבר לעבודה. זה לא היה קולו של אף בן משפחה. חשבתי שזאת היתה טעות. שערתי שבוודאי יש בעיר הזאת יותר מאשה אחת בשם לאורה. החלטתי לעבור לסדר היום. הייתי צריכה לנסוע למרכז העיר לסידורים דחופים. שנאתי את הסידורים האלה, אך לא נותרה לי ברירה. זה היה יום לוהט וחזרתי מותשת. בזמן שסובבתי את המפתח במנעול, הטלפון צלצל שוב. בגלל החום, הדלת התנפחה והיה לי מאד קשה לפתוח אותה. כשסוף סוף הצלחתי להכנס, הצלצול התנתק והמסר היה זהה למסר הקודם: "אני אוהב אותך, לאורה". אין ספק, שהדבר החמיא לי. מאז הגירושים, אף גבר לא הצהיר את אהבתו אלי. למרות שהייתי עדיין צעירה, השלמתי עם העובדה שאבלה לבד את שארית חיי. הרגשתי שאני מסמיקה ושהלב שלי דופק. הצלצול המסתורי הזה, החזיר אותי בבת אחת להתבגרות. מצד שני, לא הייתי רגועה. לא יכולתי לדמיין מה הן כוונותיו השטניות של הגבר הזר. התלבטתי אם לקרוא למשטרה או לבלש פרטי. העייפות גברה עלי, ונרדמתי עד למחרת. בבקר, אספתי את העיתון והתיישבתי לכוס קפה וכריך. קראתי את הכותרת ועברתי ברפרוף על שאר העיתון. פתאום עיני נתקלו בכותרת הבאה: הסרט "אני אוהב אותך, לאורה" שובר קופות. הקול הקטיפתי והחושני בטלפונים של אלפי מנויות, התברר כרעיון פרסומי מבריק.
