תמונות מזעזעות, אבל בינינו, מבלי להיכנס
לפולמוס, תמונות דומות מאוד ומזעזעות לא פחות אני יכול לצלם לך כל שבוע בנמל אילת, בשעה שפורקים אלפי עגלים צפופים, מותשים, מורעבים ועל סף מוות, כדי "לשווק" אותם בכל רשתות המזון בכל הארץ, וגם בכל יום בכל אחד מכבישי ארצנו.
בכל שנה מובאים לארץ כ-200 אלף כבשים ועגלי בקר במשלוחים חיים מאוסטרליה באמצעות ספינות משא עצומות שנושאות בתוכן עשרות אלפי בעלי חיים ובתנאים מזעזעים לא פחות. אולי יותר. רבים מהם לא שורדים את המסע הקשה. השורדים, מגיעים בתשישות רבה, בצפיפות, בחום ובצמא. מיובשים, על סף מוות.
אין הבדל עקרוני, אבל כן יש הבדל מהותי אחד - שלתמונות מסין אין אנו אחראים (וגם לא יכולים לעשות הרבה כדי למנוע את הזוועה), אבל לזוועות שמתחוללות בארץ - אנחנו האחראיים הישירים, כצרכני אותו "בשר", כצרכנים של אותם עגלים, פרות, תרנגולות ופרגיות.
קל להזדעזע מה"חג" של הסינים. שאראה לך תמונות מה קורה פה לפני ובמהלך חג הקורבן, יום העצמאות ("חג המנגל הלאומי"), פסח, ראש השנה או כל חג אחר שלנו שבהם אנחנו צורכים רבבות רבבות של, אוקיי, לא של כלבים, אבל של בעלי חיים אחרים, אומללים לא פחות שמובלים, גדלים ונשחטים בתנאים מזעזעים לא פחות? 10,000 בחג אחד זה קטן עלינו.
אז הסינים אוכלים כלבים, אנחנו אוכלים בעלי חיים אחרים. בעיני אין כל הבדל. להזדעזע מהחג הסיני, בשעה שאתה בולס להנאתך פרה, עגל או תרנגולת לצהריים, בשעה שאתה מנפנף על מנגל תרנגולות ועגלים (שעשו דרך ייסורים לא פחותה במסע ייסורים בן שבועות כל הדרך מאוסטרליה) היא צביעות בעיני. צביעות - לא פחות.
בתמונה: פריקת משלוח של 20,000 עגלים וכבשים בנמל אילת. דבר שבשגרה. לא רק "פעם בשנה". "משלוחים חיים" זה נקרא שם. אתם קוראים לזה "ארוחת הצהריים". אני קורא לזה "צביעות".
