דולי דולדולי
New member
לא נרדמת... קצת ארוך
אני מוצפת באין ספור רגשות...
התרגשות,שמחה...
לפני הכל,אשמח לשתף אתכן בסיפור שלנו:
שמי טליה,אני בת 32,נשואה לאביחי כבר כמעט 11 שנים ואנחנו מתגוררים בישוב בשומרון.
שנינו מגיעים ממשפחות דתיות מבורכות בילדים.
אצלי במשפחה להקים משפחות גדולות ומבורכות זו אפילו מעין "צוואה" שסבי שיחיה ,ניצול השואה, מנחיל למשפחתו.
אולם לצערנו עדיין לא בורכנו בפרי בטן.
כשנה לאחר נישואינו פנינו לבדיקות ומשם הדרך לטיפולי הפריה קשים ומפרכים הייתה קצרה.
עברנו אין ספור סבבים,החל מהזרעה ועד IVF אולם לא הצלחנו להגיע להריון המיוחל
עברנו רופא אחר רופא,מומחה אחר מומחה
ובמקביל קיבלנו אלפי ברכות, מסרתי עשרות תינוקות בברית ...
וחודש אחר חודש נחלנו אכזבה ושברון לב.
לפני כשנה סוף סוף הצלחנו - ההריון המיוחל הגיע!!
לא היו נרגשים מאיתנו... הרגשתי שליבי עוד רגע יפסיק לפעום למשמע פעימות הלב של העוברון...
ואז,בשבוע 14,בלי שום התראה הדופק פסק.
גם של העוברון וגם שלי.
באותו היום יצאנו מבית החולים שבורים ורצוצים.
כשהגענו הביתה,מתוך הכאב העצום,ביקשתי מאביחי שנתגרש.
ביקשתי ממנו למצוא אישה שתעניק לו ילדים.
ארזתי תיק ולמרות מחאותיו ודמעותיו נסעתי להוריי ולא הסכמתי לפגוש אותו במשך חודש שלם.
הרגשתי שנשברנו לרסיסים...
לשמחתי,אביחי לא ויתר עלי... עלינו.
יום יום הוא הגיע לבית הוריי והתחנן שאחזור הבייתה.עד שלבסוף חזרתי עם הצהרה - לא עוד!
לא עוד טיפולים,לא עוד בדיקות,לא עוד פלישות לגופי.
לא עוד.
התחלנו לחפש חלופות- אימוץ או פונדקאות.
נרשמנו בשירות למען הילד והבנו שהתהליך שם ארוך ומייגע וצפוי לקחת מספר שנים.
התחלנו תהליך של פונדקאות וכבר ממש עמדנו ימים ספורים לפני סגירת חוזה עם העמותה כשאביחי הגיע הביתה עם רעיון של אומנה ובאותו הרגע הרגשנו שמצאנו את הדרך שלנו להורות.
כבר יומיים לאחר מכן נפגשנו עם נציגה מעמותת שחר ויצאנו לדרך.
בעוד במשפחתי ברכו על התהליך וחיזקו אותנו,משפחתו של אביחי התקשתה לקבל זאת.
אמו כעסה מאוד שויתרנו.שלטענתה אסור לנו להפסיק לנסות להרות (אם להשתמש במילותייה - מי נתן לך את הזכות להחליט שמפסיקים לנסות...)
כאילו שעשר שנים של טיפולים ובדיקות פולשניות לא מספיקים...
אבל למזלי,בורכתי בבן זוג חזק ואמיץ,שעומד מול משפחתו בעוז והודף את כל המחאות...כך שזה לא עוצר אותנו...
לפני שבועיים התבשרנו שיש תאומים,בן ובת,בני 3.5 חסרי משפחה,שנולדו לאם חסרת בית.
לאורך כל חייהם הקצרים הם נדדו בין מוסדות ומשפחות אומנה וחיפשו עבורם משפחה שתוכל לאמצם בעתיד.
פגשנו אותם ופשוט התאהבנו במקום!!
שני מתוקים,זהובי שיער - יפייפים!!
התחלנו בתהליך הקליטה שלהם והיום הבאנו אותם הביתה.
חדר הילדים שלנו מלא!!
בשעה טובה ומוצלחת - אני אמא!
כל חמש דקות אני ניגשת לחדר לבדוק שהם עוד שם...
עדיין בעמקי ליבי יש את התקווה והכמיהה הזו להרות וללדת ואולי בעתיד אני עוד אנסה שוב
אבל נכון להיום אני מאושרת! יש לי ילדים בבית...
אני אמא...
תודה למי שהגיעה עד לסוף... סליחה על החפירות.
שנשמע בשורות טובות
אני מוצפת באין ספור רגשות...
התרגשות,שמחה...
לפני הכל,אשמח לשתף אתכן בסיפור שלנו:
שמי טליה,אני בת 32,נשואה לאביחי כבר כמעט 11 שנים ואנחנו מתגוררים בישוב בשומרון.
שנינו מגיעים ממשפחות דתיות מבורכות בילדים.
אצלי במשפחה להקים משפחות גדולות ומבורכות זו אפילו מעין "צוואה" שסבי שיחיה ,ניצול השואה, מנחיל למשפחתו.
אולם לצערנו עדיין לא בורכנו בפרי בטן.
כשנה לאחר נישואינו פנינו לבדיקות ומשם הדרך לטיפולי הפריה קשים ומפרכים הייתה קצרה.
עברנו אין ספור סבבים,החל מהזרעה ועד IVF אולם לא הצלחנו להגיע להריון המיוחל
עברנו רופא אחר רופא,מומחה אחר מומחה
ובמקביל קיבלנו אלפי ברכות, מסרתי עשרות תינוקות בברית ...
וחודש אחר חודש נחלנו אכזבה ושברון לב.
לפני כשנה סוף סוף הצלחנו - ההריון המיוחל הגיע!!
לא היו נרגשים מאיתנו... הרגשתי שליבי עוד רגע יפסיק לפעום למשמע פעימות הלב של העוברון...
ואז,בשבוע 14,בלי שום התראה הדופק פסק.
גם של העוברון וגם שלי.
באותו היום יצאנו מבית החולים שבורים ורצוצים.
כשהגענו הביתה,מתוך הכאב העצום,ביקשתי מאביחי שנתגרש.
ביקשתי ממנו למצוא אישה שתעניק לו ילדים.
ארזתי תיק ולמרות מחאותיו ודמעותיו נסעתי להוריי ולא הסכמתי לפגוש אותו במשך חודש שלם.
הרגשתי שנשברנו לרסיסים...
לשמחתי,אביחי לא ויתר עלי... עלינו.
יום יום הוא הגיע לבית הוריי והתחנן שאחזור הבייתה.עד שלבסוף חזרתי עם הצהרה - לא עוד!
לא עוד טיפולים,לא עוד בדיקות,לא עוד פלישות לגופי.
לא עוד.
התחלנו לחפש חלופות- אימוץ או פונדקאות.
נרשמנו בשירות למען הילד והבנו שהתהליך שם ארוך ומייגע וצפוי לקחת מספר שנים.
התחלנו תהליך של פונדקאות וכבר ממש עמדנו ימים ספורים לפני סגירת חוזה עם העמותה כשאביחי הגיע הביתה עם רעיון של אומנה ובאותו הרגע הרגשנו שמצאנו את הדרך שלנו להורות.
כבר יומיים לאחר מכן נפגשנו עם נציגה מעמותת שחר ויצאנו לדרך.
בעוד במשפחתי ברכו על התהליך וחיזקו אותנו,משפחתו של אביחי התקשתה לקבל זאת.
אמו כעסה מאוד שויתרנו.שלטענתה אסור לנו להפסיק לנסות להרות (אם להשתמש במילותייה - מי נתן לך את הזכות להחליט שמפסיקים לנסות...)
כאילו שעשר שנים של טיפולים ובדיקות פולשניות לא מספיקים...
אבל למזלי,בורכתי בבן זוג חזק ואמיץ,שעומד מול משפחתו בעוז והודף את כל המחאות...כך שזה לא עוצר אותנו...
לפני שבועיים התבשרנו שיש תאומים,בן ובת,בני 3.5 חסרי משפחה,שנולדו לאם חסרת בית.
לאורך כל חייהם הקצרים הם נדדו בין מוסדות ומשפחות אומנה וחיפשו עבורם משפחה שתוכל לאמצם בעתיד.
פגשנו אותם ופשוט התאהבנו במקום!!
שני מתוקים,זהובי שיער - יפייפים!!
התחלנו בתהליך הקליטה שלהם והיום הבאנו אותם הביתה.
חדר הילדים שלנו מלא!!
בשעה טובה ומוצלחת - אני אמא!
כל חמש דקות אני ניגשת לחדר לבדוק שהם עוד שם...
עדיין בעמקי ליבי יש את התקווה והכמיהה הזו להרות וללדת ואולי בעתיד אני עוד אנסה שוב
אבל נכון להיום אני מאושרת! יש לי ילדים בבית...
אני אמא...
תודה למי שהגיעה עד לסוף... סליחה על החפירות.
שנשמע בשורות טובות
