מעובש וריקבון גילו את הפניצילין.
"בגילוי המפורסם של הפניצילין מסופר כי פלמינג החזיק בידו צלחת ובה מושבות של חיידקים והוא ביקש לזרוק אותה לאשפה לאחר שזו זוהמה על ידי עובש אבל למרבה השמחה עצר בו כשהבחין בתופעה "מוזרה" : בעוד שהמושבות המרוחקות מהעובש היו "רגילות", כפי שמושבות חיידקים אמורות להראות, המושבות הקרובות לעובש היו "מומסות". פלמינג הבחין בה, ובדק את את פשר הדבר. הוא ביצע ניסוי חוזר, שבו זרע גם את הפטרייה המזהמת וגם חיידקים על צלחת, ולאחר שראה שהתוצאות חוזרות על עצמן, העלה את ההשערה שהפטרייה מפרישה חומר קטלני לחיידקים. פלמינג זיהה בעובש וקרא לחומר הזה פניצילין".
למה הדגשתי את מה שהדגשתי? כי אחת ידעתי, על בשרי, בתקופות של העובש והריקבון בחייך אתה מגלה על עצמך את כוחות הנפש הכי גדולים שלא ידעת ולא האמנת שקיימים בך, בעובש הזה אתה מגלה את אותם חומרים פעילים שקיימים בך שביכולתם להרוג כל מרעין בישין שתתקל בהם בחייך - העצבות, הדכדוך, הרגשת האין-תקווה, הרגשת החוסר אונים, הרגשת התסכול, הרגשת הדחייה, הרגשת הייאוש, הרגשת החוסר יכולת להמשיך, בעובש הזה אתה מגלה אתה מה הוא! אתה מגלה את כוחות הנפש הכי נסתרים ועמוקים שקיימים בך ואלו הם התפארת שלך, זה החוזק שלך, זה מגדיר מי אתה והרגשת הרפואה שבאה אחרי חולי לא דומה לאותה רפואה אלמלא החולי וההערכה כלפיו שונה במהותה ואף על פי שאיננו מבקשים אותו אך כשכבר דפק בדלתנו עלינו למצות ממנו את הטוב שבו. כולנו בחיינו עוברים משהו , השאלה היא איך אנחנו מסתכלים על התהליך של "העובש", כמשהו שיפורר אותנו ושרק נחפש לזרוק אותו לאשפה או כתהליך שיכול להיווצר ממנו רפואה, לא רק לנו אלא לאנושות כולה שכן מלחזק את עצמנו, עצמנו עוד יחזק אחרים.
