t o t a l 17
New member
לא משבר, שבר.
נשבר לי הלב פשוט נשבר. לאלפי רסיסים. אחד אחד. כל פעם שהסטירה של ההכרה פוגעת בי מתפרץ בכי בלתי נשלט. בנתיים הדברים לא נתפסים לי. בנתיים הדברים נראים לי הזויים מדי. איך יכול להיות שלא יהיה עוד מתן שהוא שלי? למי אני אקרא "מאתן"? את מי אני אחבק בלילה?.. לא רוצה כל אחד. רוצה אחד. למי אני אומר: "אני אוהבת אותך כל כך חזק"?... למי? כי כבר כמה ימים שבא לי לצרוח את זה. אבל אפחד לא רוצה לשמוע. את אפחד זה לא מעניין. הוא לא רוצה את האהבה שלי. אז ככה מרגישים כשזורקים אותך? אני לא אוהבת את זה בכלל. בעצם אני שונאת את זה כל כךך!! שונאת. זה חוסר אונים. זה כאב. זה תסכול. כואב כל כך. כל כך הרבה אהבה לא יכולה להעלם ככה. אני מפחדת שהיא תהפוך לכעס. עכשיו, אני חייבת ללמוד להגיד את זה. את החיבור הזה שלא העזתי להגיד לאפחד בפנים. ולא לעצמי. "אני ומתן נפרדנו" או "מתן נפרד ממני" או הכי נורא: "זהו. זה נגמר." לא יכולתי להודיע לאמא, ששואלת כבר כמה ימים "מה קורה איתך ועם מתן?" או את עדי שחושדת: "למה רשמת את השיר הזה באוואי?" קשה כל כך לתקן את הדס מהבסיס ולהגיד לה שאני לא יכולה למסור ד"ש למתן. כי אנחנו כבר לא ביחד. כי הוא לא רוצה לדבר איתי. קשה לסגור שבת בבסיס, כשכל מה שבא לך לעשות זה להסתגר בחדר ולבכות. ולהתאבל על הקשר הזה. שנגמר. כן להתאבל. כי זה משו שהלך ולא יהיה עוד. זו אהבה שאני אאלץ להרוג. כי אני לא יכולה להעניק אותה. ויש לי כל כך הרבה ממנה. זה להתחפר בערימות של עבודה, כדי לא לתת לעצמך לרגע, להעלות זכרונות. לחשוב על הפנים. על העיניים. על המלודרמה הנוראה הזאתי. אני שונאת את העובדה המכוערת הזאתי. אני שונאת. איך אנשים מתמודדים עם זה ביום יום? איך? איך אפשר לומר למישי בעיניים אמיתיות כל כך :" אני אוהב אותך" וביחד עם זה להגיד לה : "שהכי טוב שנפרד" "ככה יותר טוב". "זה מה שאני רוצה". איך אפשר באמת לאהוב מישו ולהגיד לו את זה??... כשאתה יודע שהוא רוצה להשאר. ובאופן פתאטי אני לא חושבת שהשארתי לו ספק. כל ההתכרבליות והכימיה והחום והנשיקות והחיבוקים שהיו רק שלנו. החום שרק איתו היה. איך אפשר להשלים עם העובדה שזה לא יחזור עוד? איך אפשר?? נכון לעכשיו אני לא מסוגלת. לא יכולה להמשיך הלאה. אני חיה מרגע לרגע עכשיו. רק לעבור את הרגע הזה וללכת לישון. לשכב במיטה לפרוץ בבכי, בכי שנסחב כל היום. בכי שהתאפקתי לא להוציא. לשפוך את כולו החוצה ולהרדם עם עיניים רטובות. ואז לחלום שזו הייתה בדיחה. כי בחלום אתה הכי פתאטי שאפשר. ואז לקום בבוקר, וזה מכה בך. מזכיר לך איפה אתה עומד. בום. זוכרת שזה נגמר? ואז למצוא כוח לחייך במשרד, לענות יפה לטלפונים. להדחיק. ולנסות לא להתקשר. להשאר שמץ של כבוד. שבמילא לא נשאר. אני חייבת להודות, שאני אוהבת. שאני מתגעגעת. שאני כואבת. שאני עצובה. שאני חושבת שזו טעות. שאני לא רוצה את זה. אני עצובה. ומתגעגעת. ואוהבת. כל כך. וכל זה פשוט חייב לעבור. אני לא יודעת איך לעשות את זה. אני לא יודעת. אני עצובה. אני צריכה חיבוק. ולא של ורדה, או של אמא, או של חברה. אני אוהבת אותך. עדיין. אין לי ברירה
נשבר לי הלב פשוט נשבר. לאלפי רסיסים. אחד אחד. כל פעם שהסטירה של ההכרה פוגעת בי מתפרץ בכי בלתי נשלט. בנתיים הדברים לא נתפסים לי. בנתיים הדברים נראים לי הזויים מדי. איך יכול להיות שלא יהיה עוד מתן שהוא שלי? למי אני אקרא "מאתן"? את מי אני אחבק בלילה?.. לא רוצה כל אחד. רוצה אחד. למי אני אומר: "אני אוהבת אותך כל כך חזק"?... למי? כי כבר כמה ימים שבא לי לצרוח את זה. אבל אפחד לא רוצה לשמוע. את אפחד זה לא מעניין. הוא לא רוצה את האהבה שלי. אז ככה מרגישים כשזורקים אותך? אני לא אוהבת את זה בכלל. בעצם אני שונאת את זה כל כךך!! שונאת. זה חוסר אונים. זה כאב. זה תסכול. כואב כל כך. כל כך הרבה אהבה לא יכולה להעלם ככה. אני מפחדת שהיא תהפוך לכעס. עכשיו, אני חייבת ללמוד להגיד את זה. את החיבור הזה שלא העזתי להגיד לאפחד בפנים. ולא לעצמי. "אני ומתן נפרדנו" או "מתן נפרד ממני" או הכי נורא: "זהו. זה נגמר." לא יכולתי להודיע לאמא, ששואלת כבר כמה ימים "מה קורה איתך ועם מתן?" או את עדי שחושדת: "למה רשמת את השיר הזה באוואי?" קשה כל כך לתקן את הדס מהבסיס ולהגיד לה שאני לא יכולה למסור ד"ש למתן. כי אנחנו כבר לא ביחד. כי הוא לא רוצה לדבר איתי. קשה לסגור שבת בבסיס, כשכל מה שבא לך לעשות זה להסתגר בחדר ולבכות. ולהתאבל על הקשר הזה. שנגמר. כן להתאבל. כי זה משו שהלך ולא יהיה עוד. זו אהבה שאני אאלץ להרוג. כי אני לא יכולה להעניק אותה. ויש לי כל כך הרבה ממנה. זה להתחפר בערימות של עבודה, כדי לא לתת לעצמך לרגע, להעלות זכרונות. לחשוב על הפנים. על העיניים. על המלודרמה הנוראה הזאתי. אני שונאת את העובדה המכוערת הזאתי. אני שונאת. איך אנשים מתמודדים עם זה ביום יום? איך? איך אפשר לומר למישי בעיניים אמיתיות כל כך :" אני אוהב אותך" וביחד עם זה להגיד לה : "שהכי טוב שנפרד" "ככה יותר טוב". "זה מה שאני רוצה". איך אפשר באמת לאהוב מישו ולהגיד לו את זה??... כשאתה יודע שהוא רוצה להשאר. ובאופן פתאטי אני לא חושבת שהשארתי לו ספק. כל ההתכרבליות והכימיה והחום והנשיקות והחיבוקים שהיו רק שלנו. החום שרק איתו היה. איך אפשר להשלים עם העובדה שזה לא יחזור עוד? איך אפשר?? נכון לעכשיו אני לא מסוגלת. לא יכולה להמשיך הלאה. אני חיה מרגע לרגע עכשיו. רק לעבור את הרגע הזה וללכת לישון. לשכב במיטה לפרוץ בבכי, בכי שנסחב כל היום. בכי שהתאפקתי לא להוציא. לשפוך את כולו החוצה ולהרדם עם עיניים רטובות. ואז לחלום שזו הייתה בדיחה. כי בחלום אתה הכי פתאטי שאפשר. ואז לקום בבוקר, וזה מכה בך. מזכיר לך איפה אתה עומד. בום. זוכרת שזה נגמר? ואז למצוא כוח לחייך במשרד, לענות יפה לטלפונים. להדחיק. ולנסות לא להתקשר. להשאר שמץ של כבוד. שבמילא לא נשאר. אני חייבת להודות, שאני אוהבת. שאני מתגעגעת. שאני כואבת. שאני עצובה. שאני חושבת שזו טעות. שאני לא רוצה את זה. אני עצובה. ומתגעגעת. ואוהבת. כל כך. וכל זה פשוט חייב לעבור. אני לא יודעת איך לעשות את זה. אני לא יודעת. אני עצובה. אני צריכה חיבוק. ולא של ורדה, או של אמא, או של חברה. אני אוהבת אותך. עדיין. אין לי ברירה