לא מספיק ט'

[JuSt A GiRl 94]

לא מספיק ט'

אני זוכרת את הדיון שגרניום העלתה פה על "לא חולה מספיק". משום מה בחרתי לא להגיב בזמנו אבל באמת שיותר מתמיד אני מרגישה שאני אף פעם לא אהיה מספיק.חיים שלי, בכישרונות שלי, במחלה/מחלות שלי. נפתח בזה שאת החיים שלי אני מחלקת לתקופות. התקופה שאכלתי יותר מדי, התקופה שהקאתי, התקופה שלא אכלתי בכלל, והתקופות הקצרות שאכלתי בהן בריא. אין לי אפילו "הפרעה" אחת ששווה ציון.. ומתיש אותי שבוער בי שוב הרצון לטיפול ולדיאטה אמיתית ושפויה, כדי שלפחות במבנה גוף אני כן אהיה מספיק ולא על bmi שתקין רק אם אני סנטימטר יותר או פחות. פעם אחת..להיות נורמלית. באמצע. רגילה. שיאהבו גם אותי. התחושה הזאת שאם אני לא אוריד את הx קילו שנותרו אף אחד לא ירצה אותי. והכי הזוי לי שכבר שנים אני נכנסת לפה על בסיס יומיומי, וקוראת הודעות על בנות שגם רוצות לרדת את הx קילו האלה, אבל מתוך תפיסה חולנית של מבנה הגוף שלהן- ואני חצי מרחמת חצי מקנאה ובסופו של דבר רק מקנאה. ואני חושבת שקנאה היא הרגש הכי נתעב שיש. ועצוב. ואומלל כי גם בניסיון הזה אני בטוח אפשל. שלח

 

[סינקדוכה]

עצוב זה לא נתעב.

זה כואב וקשה, אבל כל כך מובן ואנושי. (חשבתי על זה שאולי המילה אנושי תיגע לך שוב בנקודה הזו, של לא מספיק. כי להיות אנושית זה לא מושלם, זה לא הכי וגם הקיום הוא כזה.) כשקראתי את ההודעה הרגשתי שאת לא נותנת לעצמך אפשרות להיות שלמה עם עצמך. מצד אחד את כועסת שאת לא הכי (חולה/רזה/מוכשרת), את לא מספיק בקצה כלשהו בשביל עצמך, ומצד שני את כועסת על עצמך שאת לא באמצע, ה"רגיל". אפשר לאהוב אותך גם כשאת בקצה, גם כשאת באמצע ובכל מקום על הציר הזה. מה ששווה לציון הוא לא ה"הפרעות" שלך, או המשקל שלך, אלא טוב שיש בך מעצם היותך. הטוב הזה שאת לא מצליחה לראות עדיין, לא בעצמך ולא דרך עיניים של אחרים. הלוואי שהניסיון שתבחרי בו יהיה להקשיב לרצון הבוער הזה להיות במשקל תקין. וכן, את בטוח תפשלי בדרך. את תנסי, תצליחי קצת ואז תמעדי. אבל זה לא אומר שלא הצלחת קצת וזה לא מבטל את כל מה שעשית. וזה בעיקר לא אומר שאת לא תקומי ותמשיכי להתמודד.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

הי, את

אני עליתי וירדתי לאורך השנים בטווח משקל גדול מאוד, מתת משקל למשקל עודף, ובחזרה כמה פעמים. אני יודעת שלא קל להיות במשקל עודף, ואני יודעת שזה יכול להקשות בכל מיני תחומים, ושגם חברתית לא קל. גיליתי עם השנים שלאהבה של אנשים אלי לא היה שום קשר למשקל,ובמובנים מסוימים אפילו קל יותר לאהוב אותי כשאני במשקל עודף- אני אדם יותר נחמד ונעים כשאני אוכלת, שבעה, חושבת, הגיונית ומסוגלת להתייחס גם לאחרים, מאשר כשאני מרעיבה את עצמי, שונאת את עצמי ואת העולם, חושבת על אוכל וקלוריות כל היום. אנורקסיות הן לא דבר שקל לאהוב. השאלה היא לא אחרים. השאלה היא את עצמך, למה את חושבת שאת לא תאהבי את עצמך במשקל גבוה וכן תאהבי את עצמך במשקל נמוך?

 

[JuSt A GiRl 94]

לשתיכן

את הטוב שבי...אני לא מצליחה לראות דרך מה שאני רואה במראה. ומצד שני- שנה שעברה כשהייתי יותר רזה...פתאום ראיתי בי יותר. והאמנתי בעצמי יותר. כשאני נראית טוב- אני מרגישה טוב...וברור לי שאני לא נראית טוב עם משקל עודף..וקשה לי עם התחושה שאני לא מסוגלת לשלוט בזה, אני שונאת את זה שאין לי שליטה על הכמות האינסופית של האוכל בחיים שלי. כמה ילדותי שזה נשמע- באמת שאם אני אהיה יותר רזה הבעיות שלי יפתרו. אני יודעת שזה שטחי ולא בוגר וכנראה גם לא נכון...אבל אני לא יכולה להתנתק מהתחושה הזו.. תודה רבה לשתיכן שעניתן

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ונניח שזה נכון.

גם ל"איך" יש משמעות. איך מגיעים למטרה של להיות רזה, כמה את מוכנה באמת להתאמץ- ללכת לדיאטנית, לעשות את זה בצורה נכונה ובריאה, לשמור על עצמך, וכמה את פוגעת בעצמך בדרך... מה את אומרת, איפה את על הסקלה?