לא ממש..

[כמהאפשר]

לא ממש..

אבל איפשהו בפנים קצת חיכיתי שלפחות מישהי/ו אחת יגיבו להודעה שכתבתי.

לא יודעת.

 

[חלומותשל אחרים]

זה קורה כאן לפעמים

אל תקחי אישית

 

[כמהאפשר]

ברשותך..

את הטוב(מצאת בך את המקום להתייחס- זה הטוב. אתמקד בזה) כן אקח.
אישית ובכלל.
תודה על התגובה הזו.

 

[someone343]

יקרה..

זה טבעי שכשכותבים הודעה יש ציפיה גדולה לתגובה כלשהי..
מצטערת מעומקי לבי אם לא הבחנתי, ראיתי, שמעתי מספיק
את חשובה ויקרה לי,

מה שלומך?
את מוזמנת לכתוב ולשתף, אשמח להקשיב לך

 

[כמהאפשר]

לא יודעת..

לא יודעת מה לכתוב יותר ממה שנכתב קודם..
קודם הייתי על סף.
עכשיו כבר מעבר.

מעבר ממש.

וקודם זה היה כל כך לא קשור למה שקרה-
ועכשיו הכל נראה כל כך הזוי וכאוטי ולא אמיתי..

ואם אי פעם שמעת אותי(את, כן, את.. שמים רבים זרמו ביננו. וזמן ואנשים עברו.. ואת לא קוראת כאן- אבל אולי אותו הקשר.. המוזר וההזוי בכל זאת נשמר.. ואיכשהו, תרגישי..)
בבקשה.. מעולם לא באמת התקשרת. או יצרת קשר.
אם משהו ממה שסיפרת היה נכון- את האדם היחיד שמסוגל להבין..
בבקשה..
בבקשה,
תתקשרי..

איך מתמודדים עם מה שאסור לדבר עליו עם איש?
איך לא משתגעים?
איך ממשיכים לחיות ככה?

 

[אלומת האור]

מצטערת שלא שמתי לב

אז שולחת

עכשיו, וטוב עשית שלא נעלבת/נאלמת/נעלמת.

 

[כמהאפשר]

נאטמתי- לא.

אני פשוט..


אני לא יודעת.

 

[שישמים אחרים]

הרבה פעמים

(תמיד?) הדברים שנדמה לנו שאסור לדבר עליהם עם איש הם בדיוק הדברים שצריך לספר כדי להמשיך לחיות. דברים שקרו לא משתנים, לטובה או לרעה, אם מספרים אותם. מה שיכול להשתנות, בין השאר - במיוחד אם מספרים אותם במקום שידע להכיל ולעזור לך לעבד אותם בצורה מיטיבה, כלומר: טיפול - הוא ההשקפה שלך עליהם.

זה משהו שמאד בולט לי בהודעות שאת כותבת עלייך - יש בהן משהו מוצפן, כמעט. לא מובן מבחירה. מה יקרה אם תכתבי בצורה ברורה? אם תספרי? ממה את פוחדת?

 

[כמהאפשר]

תודה

בד"כ אני כותבת מאוד "שופך", מאוד ברור.
ובאמת- מקבלת את התגובה הזו, לעתים קרובות- שאני לא ברורה,
הולכת סביב. לא ישירה(כאשר לי- זה ישיר, מנותק ממודעות, אפילו).


כאשר אני מודעת- אני ממש הולכת לאיבוד, נאבדת במילים שלי- ולא מצליחה לדבר(למה- אינני יודעת. מפחדת? אינני יודעת. אם כן- ממה? שוב- לא יודעת. ממה? ממי? לא יודעת. ושוב- רק בהחה שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית. ואולי זה "רק" מתח? לחץ? חרדה? חשש? ושוב- ממה? ממי? כמו.. איך לתאר.. כמו פחד להיתפס, להיות בכוננות, להביט מעבר לכתף כל הזמן.. אבל לא פיזית אלא בתחושה, בפנים- בתוך הגוף. גם עכשיו אני כותבת ככה, חצי בנשימה אחת- מנותק וחצי חושב)

והפעם ההשלכות של לדבר כוללות גם אחרים, שישמים.
אבל ההשלכות הן גם עליי, כי עם השתיקה- אני זו שמתמודדת(או לא מתמודדת היטב). ואני זו שצריכה להמשיך לחיות.
ולהתמודד איכשהו.
ואני לא יודעת מה לעשות.
וכאילו כל העולם שלי התהפך, פשוט התהפך.
ואני לא יודעת מה לעשות, פשוט לא יודעת מה לעשות(כתבתי "לעשות"- אבל זה לא "לעשות". זה להתמודד. אני רוצה רק להתמודד. לא לעשות.. רק להתמודד..)
ואני כותבת ומוחקת- כי כל מה שאני מנסה להסביר או לנסות להמחיש- רומז כך או אחרת למה הכוונה.

 

[כמהאפשר]

3 שאלות שאלת-

"מה יקרה אם תכתבי בצורה ברורה? אם תספרי? ממה את פוחדת?"-

אני כותבת בצורה ברורה, עונה בצורה ברורה, מתחילה להגיב לנקודה- לרוב מתחילה לפרט.
ומתפזרת.
לכן גם מחפשת את המקומות הללו של חיבור, שהן נדירות מאוד. והנקודות של ההכלה- שכמעט ולא קיימות(או לא קיימות). - ונאלמת ומרגישה לא קיימת, מטומטמת, כלום, שום דבר- אפס- כאשר לרגע נושמת/עוצרת ומבינה או חושבת "את בשיט לא קשורה"(שלאף אחד אין מושג על מה אני מדברת- וזה גם מה שאני מרגישה כאשר אנשים לא מגיבים, לעתים. לא הפעם, כי הפעם באמת פשוט ביקשתי עזרה, בעיקר ממישהו מתמצא יותר, שיוכל להדריך)..

אני לא מדברת ברור לא במודע(עד כמה שאני רואה את זה מכאן).



ההודעה האחרונה התחילה ממשהו כ"כ אחר,
המשיכה במשהו שונה,
וההודעה האחרונה הייתה על הדבר הזה שהיה כ"כ..
כאילו תתארי לך שאת כותבת על חוויה מסוימת. ואז על אוכל. ועל התלבטות. ועל משהו שצפית בו במחשב..
ופתאום, חס ושלום.. על חס ושלום על משהו שכ"כ הופך את החיים(חס ושלום משהו בריאותי, מחלה או לחלופין על ירושה או מעבר לחול או הריון או.. משהו כזה- אבל פי כמה שכולל הרבה אנשים)

וכל השאר- חשוב.. אבל האחרון פשט מעפיל על הכל- ומשליך גם על הכל..
את מבינה?
אז מה יקרה אם אספר את מה?
את האחרון?
זה ישפיע על אנשים אחרים. אולי כמו ליטל- אם לא מבקשים רשות מהאדם החולה במשפחה לספר או לדבר עליו- הרי אי אפשר לדבר עליו, נכון?.. את מבינה.. וכאשר אין פיזית עם מי לדבר(כמו בן זוג או חברים- וגם אם היו- איך מדברים כאשר זה לא שלי לספר? כאשר זה רק כולל אותי בתוכו? כאשר זה רק מסריח(גם) אותי?)


ממה אני מפחדת?
אמא שלי. התגובה של אמא שלי.
הלחץ שלי מהציפיה לתגובה שלה ומה שאני אעשה עם עצמי בזמן הציפיה הזו.

 

[כמהאפשר]

overall- יצא אגואיזם טהור.

האו נייס, האו נייס אינדיד.

 

[levshavur]

לכמה אפשר

שלום לך
כניראה שלא הייתי בפורום כשכתבת את ההודעה שלך כי אני קוראת הכל כשאני כאן וגם קרה
שפספסו אותי ולא הגיבו (מקווה שזה לא יקרה עם ההודעה של היום)
אז כמו שכתבו לך זה לא אישי פשוט הפורום מאוד פעיל ולפעמים לא רואים שיש הודעה חדשה
חיבוק
לבשה

 

[כמהאפשר]

תודה.. זו הייתה ההודעה האחרונה

שכתבתי.


אני יודעת.. את תמיד בין הבנות שבמוקדם או במאוחר.. יופיע "ל(ושם כותבת ההודעה)"...

תודה לך..

כרגע אני פשוט מרוקנת ומבולבלת מאוד..
וגדושה.
בו זמנית..

 

[כמהאפשר]

גם במסר, בבקשה- מטפלים טובים באיזור הצפון?

מישהו/י מכיר/ה?

 

[כמהאפשר]

פתאום קראתי את מה שכתבתי לשישמים אתמול..

תכלס, אז,
בזמנו..
פשוט הלכתי קדימה.
לא ראיתי אף אחד, לא שמעתי אך אחד, לא ספרתי אף אחד.
לא משום שלא היה לי אכפת- אלא כי לא היה לי הכוח.
לא היה לי מספיק ממני(גם אם כן- פשוט לא מיקדתי את עצמי בזה, לא הרחבתי מעצמי לזה, לא החרבתי מעצמי לזה -יותר?-)
כן ראיתי הכל ואת כולם, כן שמעתי הכל ואת כולם וכן ספרתי הכל ואת כולם.
אבל לא באמת.

מיקדתי את עצמי רק בעצמי
והייתי באמת- רק עם עצמי.
ספרתי באמת- רק את עצמי
וממטר ויותר- ראיתי רק את עצמי.


ואז גם יצאתי מזה- לגמרי, לחלוטין ולגמרי בכוחות עצמי(סוג של).
אז למה עכשיו אני לא עושה את זה?

 

[כמהאפשר]

תיקון- לחלומות של אחרים סליחה..