לא ממש נהנה מהחיים
היי, חח קצת מוזר, מעולם לא חשבתי שאני אחפש נחמה בפורומים באינטרנט (בלי להעליב) אבל הבנתי שאין לי למי לפנות. החברים שלי הם סך הכל חברים שלי ויש להם בעיות משלהם וממש לא בראש שלהם על הבעיות שלי, ועם ההורים שלי קצת קשה לי לדבר. אני בן 22. לא נולדתי בארץ ועליתי ארצה בגיל 9-10. אני עובד, אני לומד, תחומי העניין שלי מסתכמים בכלום בערך, פרט לאולי חיבה מגיל צעיר למחשבים, אבל מאז שהתחלתי לעבוד בתיכנות, אני מתעסק בתיכנות פחות בבית, ואת הזמן הפנוי ו\או סופי שבוע אני מעביר מול אתרי הומור דפוקים שלא תורמים לאף אחד. כמו שהנושא אומר אני לא ממש נהנה מהחיים. תמיד תיארתי ורציתי שהם יהיו אחרים, אבל כל פעם שאני מחליט לשנות משהוא אני מגלה שאני או מפחד, או מתעורר בבוקר וכבר אין לי את החשק לשנות. לא הייתי מגדיר את עצמי כאדם דיכאוני כבד (למרות שבטח אני כן סובל מדיכאון), למרות שיש אנשים סביבי שחושבים ככה (אולי כי זה הרושם שאני יוצר). יש לי תקופות קלות בחיים ויש תקופות קשות. כל החיים שלי אני "מתקפל" למען אנשים אחרים, כלומר לא אכפת לי שיהיה לי חרא רק שלמשפחה שלי יהיה טוב, שלחברים שלי יהיה טוב, שהמוכר בחנות ירויח עלי כסף וכדומה. אני לא יכול להגן על הזכויות שלי. יש אנשים שנלחמים עד הסוף. ניקח מצב הופוטטי: חברה סלולרית מבטיחה לכם תשלום חודשי של X שלקים בחודש, אחרי החשבונית הראשונה אתם מגלים שאתם משלמים X+20 שקלים לחודש. אנשים שהם לא אני, יתקשרו ויצעקו עד שלא יקבלו את מה שהם רוצים, אבל אני נאיבי, אני אתקשר יגיד "למה ככה?" יספרו לי סיפור יפה, אני אשתוק וישלם 20 שקל יותר (הסיפור הוא סיפור פרי דמיוני, אך מציג את התמונה דיי יפה לדעתי). תקראו לזה פראייר, אחד שלא יכול להגן על הזכויות שלו, לא יודע מה, אבל זה אני. אני חי בפחד. אני חושב שיש לי אובססיה לכסף. לא הייתי מגדיר את עצמי כקמצן למרות שנראה לי שאני כזה. אני לא מפתח תחומי עניין כי אני חושב שזה טיפשי להשקיע בהם כסף (לדוגמא רציתי בזמנו ללמוד לנגן על גיטרה אבל סירבתי בכל כוחותי ללכת למורה (בשביל מה? אני יכול ללמוד לבד! למה להשקיע בזה כסף!), השקעתי 1000ש"ח בגיטרה חשמלית + מגבר ואחרי 5 שנים כל מה שאני יודע זה לנגן מוזיקה שאבא שלי קורה לה "זוועה לא מהעולם הזה", והוא בטח צודק), ואת הכסף אני מעדיף לשים בצד כי אולי בעתיד ארצה לקנות דירה (תמיד חושב על העתיד, לעולם לא משקיע בהווה). יש הרבה דברים שהייתי רוצה לעסוק בהם ודורשים השקעה כספית, חלקם פחות חלק יותר. אני לא מתעסק בהם כי כמו במטמטיקה אם נחבר את "ההתקפלות שלי בשביל שלכולם מסיביב יהיה טוב" + "קמצנות" = "לא כדי להשקיע בזה". רק בשביל לחדד, פרט ל"קמצנות" שלי (שאולי לא באמת קמצנות) אני לא משקיע כסף בתחומי עניין שלי כי אני מפחד שההורים שלי יחשבו שזה דפוק, שאני מבזבז כסף לשווא (לא בהכל, לדוגמא אמא שלי הייתה בעד שאני אלך ללמוד גיטרה אצל מורה, מצד שני אני עד היום מרגיש שאבא שלי חושב שגיטרה הייתה ביזבוז של כסף [אפילו שאת הכסף הזה לא ביקשתי מהם ואת כולו הרווחתי לבד]). אני חיי בהרגשה שאני "משרת" את כולם, כלומר כל מה שאני עושה, אני עושה בשביל שלאחרים סביבי יהיה טוב. אני מאמין שגם אנשים שסובבים אותי עזרו ליצירת האופי הזה, כל מיני הערות בצחוק של חברים שלי כמו "נו כמה זמן ניגנת על הגיטרה השבוע?
" אני לוקח ברצינות מידי וניפגע מזה. זה גורם לסוג של רצון להתובדד ולהיות לבד. מצד שני אנחנו יצורים שחיים בחברה ומאוד תלויים בה. אני תמיד מנסה לברוח מהבעיות שלי על ידי מציאת פתרונות "יצרתיים" שכנראה לא יעבדו. אם ההורים מגבילים אותי (או אני מרגיש שהם מגבילים אותי) אני ישר חושב על לעבור לגור לבד, אבל כמו שבטח כבר הספקת להכיר אותי, המחשבה הזאת חולפת למוחורת בבוקר, כמו רוב המחשבות שקשורות לשינויים בחיים שלי. אם רבתי אם חבר שלי אז אני ישר חושב שזהו לא נדבר יותר לעולם, אבל לא רע לי מזה, גם ככה רוב הזמן אני בודד. אני תמיד אוהב להקצין. לדוגמא ריב עם חבר שלי מעולם לא נתפס אצלי כמשהוא סטנדרטי שקורה בין אנשים ולבסוף הם ישלימו, אם רבנו אני ישר מתחיל לדמיין מצבים שזהו אנחנו לא חברים יותר לעולם, לא נדבר יותר לעולם וכו וכו' (נראה לי שקוראים לזה over reacting באנגלית, רק שאצלי זה over reacting למצב הכי קיצוני). מאז שאני זוכר את עצמי, כל דבר שרציתי לעשות הייתי שואל ו\או מתעייץ. "אמא אפשר לבטוח את הבקבוק קולה שבמקרר?" "אמא אני זורק את החגורה הזאת כי היא ניקרע" (ולא לא הייתי מגדיר את עצמי כ"ילד של אמא", אני מביא את אמא כדוגמא כי איתה אני מתעייץ הכי הרבה, אבל אני נוטע להתעייץ גם עם אבא, אחותי וחברים שלי). אין לי דעות משלי. "מה קורה בוא נצא היום לאנשהוא, לאן בא לך?" "לא אכפת לי, מה שתחליטו". נחשו מי זה מי בדו-שיח הקצר הזה. אולי זה שוב קשור לסיפטום ה"התקפלות" שלי כלפי כולם, ואולי אני מפחד שאנשים לא יקבלו אותי איך שאני כאשר ידעו את הדעה האמיתית שלי. אני לא מתאר לעצמי איך אתם יכולים לעזור לי, לאף אחד מכם אין שיקוי קסם שיהפוך את החיים שלי לטובה (או יוסיף להם את הדברים הטובים שחסר להם), המטרה של הפוסט הזה היא פשוט להוציא הכל החוצה, כי אני לא יודע למי עוד אפשר לפנות.
היי, חח קצת מוזר, מעולם לא חשבתי שאני אחפש נחמה בפורומים באינטרנט (בלי להעליב) אבל הבנתי שאין לי למי לפנות. החברים שלי הם סך הכל חברים שלי ויש להם בעיות משלהם וממש לא בראש שלהם על הבעיות שלי, ועם ההורים שלי קצת קשה לי לדבר. אני בן 22. לא נולדתי בארץ ועליתי ארצה בגיל 9-10. אני עובד, אני לומד, תחומי העניין שלי מסתכמים בכלום בערך, פרט לאולי חיבה מגיל צעיר למחשבים, אבל מאז שהתחלתי לעבוד בתיכנות, אני מתעסק בתיכנות פחות בבית, ואת הזמן הפנוי ו\או סופי שבוע אני מעביר מול אתרי הומור דפוקים שלא תורמים לאף אחד. כמו שהנושא אומר אני לא ממש נהנה מהחיים. תמיד תיארתי ורציתי שהם יהיו אחרים, אבל כל פעם שאני מחליט לשנות משהוא אני מגלה שאני או מפחד, או מתעורר בבוקר וכבר אין לי את החשק לשנות. לא הייתי מגדיר את עצמי כאדם דיכאוני כבד (למרות שבטח אני כן סובל מדיכאון), למרות שיש אנשים סביבי שחושבים ככה (אולי כי זה הרושם שאני יוצר). יש לי תקופות קלות בחיים ויש תקופות קשות. כל החיים שלי אני "מתקפל" למען אנשים אחרים, כלומר לא אכפת לי שיהיה לי חרא רק שלמשפחה שלי יהיה טוב, שלחברים שלי יהיה טוב, שהמוכר בחנות ירויח עלי כסף וכדומה. אני לא יכול להגן על הזכויות שלי. יש אנשים שנלחמים עד הסוף. ניקח מצב הופוטטי: חברה סלולרית מבטיחה לכם תשלום חודשי של X שלקים בחודש, אחרי החשבונית הראשונה אתם מגלים שאתם משלמים X+20 שקלים לחודש. אנשים שהם לא אני, יתקשרו ויצעקו עד שלא יקבלו את מה שהם רוצים, אבל אני נאיבי, אני אתקשר יגיד "למה ככה?" יספרו לי סיפור יפה, אני אשתוק וישלם 20 שקל יותר (הסיפור הוא סיפור פרי דמיוני, אך מציג את התמונה דיי יפה לדעתי). תקראו לזה פראייר, אחד שלא יכול להגן על הזכויות שלו, לא יודע מה, אבל זה אני. אני חי בפחד. אני חושב שיש לי אובססיה לכסף. לא הייתי מגדיר את עצמי כקמצן למרות שנראה לי שאני כזה. אני לא מפתח תחומי עניין כי אני חושב שזה טיפשי להשקיע בהם כסף (לדוגמא רציתי בזמנו ללמוד לנגן על גיטרה אבל סירבתי בכל כוחותי ללכת למורה (בשביל מה? אני יכול ללמוד לבד! למה להשקיע בזה כסף!), השקעתי 1000ש"ח בגיטרה חשמלית + מגבר ואחרי 5 שנים כל מה שאני יודע זה לנגן מוזיקה שאבא שלי קורה לה "זוועה לא מהעולם הזה", והוא בטח צודק), ואת הכסף אני מעדיף לשים בצד כי אולי בעתיד ארצה לקנות דירה (תמיד חושב על העתיד, לעולם לא משקיע בהווה). יש הרבה דברים שהייתי רוצה לעסוק בהם ודורשים השקעה כספית, חלקם פחות חלק יותר. אני לא מתעסק בהם כי כמו במטמטיקה אם נחבר את "ההתקפלות שלי בשביל שלכולם מסיביב יהיה טוב" + "קמצנות" = "לא כדי להשקיע בזה". רק בשביל לחדד, פרט ל"קמצנות" שלי (שאולי לא באמת קמצנות) אני לא משקיע כסף בתחומי עניין שלי כי אני מפחד שההורים שלי יחשבו שזה דפוק, שאני מבזבז כסף לשווא (לא בהכל, לדוגמא אמא שלי הייתה בעד שאני אלך ללמוד גיטרה אצל מורה, מצד שני אני עד היום מרגיש שאבא שלי חושב שגיטרה הייתה ביזבוז של כסף [אפילו שאת הכסף הזה לא ביקשתי מהם ואת כולו הרווחתי לבד]). אני חיי בהרגשה שאני "משרת" את כולם, כלומר כל מה שאני עושה, אני עושה בשביל שלאחרים סביבי יהיה טוב. אני מאמין שגם אנשים שסובבים אותי עזרו ליצירת האופי הזה, כל מיני הערות בצחוק של חברים שלי כמו "נו כמה זמן ניגנת על הגיטרה השבוע?
" אני לוקח ברצינות מידי וניפגע מזה. זה גורם לסוג של רצון להתובדד ולהיות לבד. מצד שני אנחנו יצורים שחיים בחברה ומאוד תלויים בה. אני תמיד מנסה לברוח מהבעיות שלי על ידי מציאת פתרונות "יצרתיים" שכנראה לא יעבדו. אם ההורים מגבילים אותי (או אני מרגיש שהם מגבילים אותי) אני ישר חושב על לעבור לגור לבד, אבל כמו שבטח כבר הספקת להכיר אותי, המחשבה הזאת חולפת למוחורת בבוקר, כמו רוב המחשבות שקשורות לשינויים בחיים שלי. אם רבתי אם חבר שלי אז אני ישר חושב שזהו לא נדבר יותר לעולם, אבל לא רע לי מזה, גם ככה רוב הזמן אני בודד. אני תמיד אוהב להקצין. לדוגמא ריב עם חבר שלי מעולם לא נתפס אצלי כמשהוא סטנדרטי שקורה בין אנשים ולבסוף הם ישלימו, אם רבנו אני ישר מתחיל לדמיין מצבים שזהו אנחנו לא חברים יותר לעולם, לא נדבר יותר לעולם וכו וכו' (נראה לי שקוראים לזה over reacting באנגלית, רק שאצלי זה over reacting למצב הכי קיצוני). מאז שאני זוכר את עצמי, כל דבר שרציתי לעשות הייתי שואל ו\או מתעייץ. "אמא אפשר לבטוח את הבקבוק קולה שבמקרר?" "אמא אני זורק את החגורה הזאת כי היא ניקרע" (ולא לא הייתי מגדיר את עצמי כ"ילד של אמא", אני מביא את אמא כדוגמא כי איתה אני מתעייץ הכי הרבה, אבל אני נוטע להתעייץ גם עם אבא, אחותי וחברים שלי). אין לי דעות משלי. "מה קורה בוא נצא היום לאנשהוא, לאן בא לך?" "לא אכפת לי, מה שתחליטו". נחשו מי זה מי בדו-שיח הקצר הזה. אולי זה שוב קשור לסיפטום ה"התקפלות" שלי כלפי כולם, ואולי אני מפחד שאנשים לא יקבלו אותי איך שאני כאשר ידעו את הדעה האמיתית שלי. אני לא מתאר לעצמי איך אתם יכולים לעזור לי, לאף אחד מכם אין שיקוי קסם שיהפוך את החיים שלי לטובה (או יוסיף להם את הדברים הטובים שחסר להם), המטרה של הפוסט הזה היא פשוט להוציא הכל החוצה, כי אני לא יודע למי עוד אפשר לפנות.