חודשי הקיץ החמים
New member
לא ממש משבר...
אני רוצה לחלוק אתכם חוויה מדהימה (לשם שינוי) ובסופה להציג שאלת סקר קטנה. תסלחו לי מראש אם הודעתי תהיה מתלהבת מדי לטעמכם ולא ממש מתאימה לפורום, אבל אם אנחנו כבר מבלים אחד בחברת השני לא מעט זמן, מן הראוי שנשתף אחד את השני גם בחוויות נעימות שכל כך תורמות לחיינו... אז לפני שעה חזרנו מהופעתה של אחינועם ניני. מי שאוהב אותה, יבין אותי. מי שלא – שינסה. אם הייתם פעם לא תשכחו את החוויה המדהימה הזו. השירה שלה מעוררת את כל החושים, היא עוטפת, מרעידה, חודרת עד לעצמות, עוצרת את הנשימה במלוא מובן המילה. כל תנועה שלה גורמת לגוף להגיב בתנועה, כל חיוך שלה גורם לך לחייך אליה בחזרה. העוצמה פשוט אדירה. ההרגשה אחרי ההופעה היא כמו אחרי סקס מדהים שנע בין רוך ועדינות ועד לפרעות חסרת גבולות. זו ההרגשה שלי... בעלי איש של מוסיקה אחרת. מרלין מנסון מדבר אליו. את זה אני יודעת ומקבלת כמובן. לכל אחד הרי טעם שונה, העיקר שיהיו נקודות מפגש משותפות. כשהסכים לבוא איתי להופעה בלי היסוס, הופתעתי לטובה ושמחתי מאוד. כל השבוע האחרון השמעתי בבית את השירים שלה כדי ש"יתרגל" לסגנון. במהלך ההופעה היה נדמה שאפילו התרגש טיפה. אבל ידעתי שלא יודה, אז לא הצקתי. כשיצאנו בסוף, שאל אותי אם נהניתי. מרוב הצפת רגשות אפילו לא מצאתי מילים להסביר עד כמה, ושאלתי האם הוא נהנה. לא ציפיתי שייקח אותי לחנות המוסיקה הקרובה לקנות את כל הדיסקים, אבל ציפיתי לתגובה יותר מרוגשת מ"את הרי יודעת שזה לא הסגנון שלי". אופס, נשברו לי הכנפיים. "כן, בטח שאני יודעת, אבל אפילו לא קצת, לא נגע בכלל?" משיכת כתפיים בתשובה וחיוך זדוני קצת "אבל שמח שאת נהנית". כן, גם אני שמחה. החיוך נשאר מרוח על הפרצוף, הרוח התרוממה לה עד השמיים, הניצוץ בעיניים, בדרך הביתה באיילון הריק ריחפתי כאילו מחוץ לאוטו. הכל יפה, אבל אין עם מי לחלוק את ההרגשה... אז פה בא השאלה הקטנה שלי. איך, איך אתם מתמודדים עם מצבים כאלה? האם מפרידים לגמרי את האהבות הקיצוניות דמוי זו וחולקים אותן עם מי שיכול להעריך? או שממשיכים לעשות את הדברים ביחד ולספוג את החוסר ההתלהבות, העיקר שזה ביחד ובן הזוג נהנה. תרצו לשתף אותי?
אני רוצה לחלוק אתכם חוויה מדהימה (לשם שינוי) ובסופה להציג שאלת סקר קטנה. תסלחו לי מראש אם הודעתי תהיה מתלהבת מדי לטעמכם ולא ממש מתאימה לפורום, אבל אם אנחנו כבר מבלים אחד בחברת השני לא מעט זמן, מן הראוי שנשתף אחד את השני גם בחוויות נעימות שכל כך תורמות לחיינו... אז לפני שעה חזרנו מהופעתה של אחינועם ניני. מי שאוהב אותה, יבין אותי. מי שלא – שינסה. אם הייתם פעם לא תשכחו את החוויה המדהימה הזו. השירה שלה מעוררת את כל החושים, היא עוטפת, מרעידה, חודרת עד לעצמות, עוצרת את הנשימה במלוא מובן המילה. כל תנועה שלה גורמת לגוף להגיב בתנועה, כל חיוך שלה גורם לך לחייך אליה בחזרה. העוצמה פשוט אדירה. ההרגשה אחרי ההופעה היא כמו אחרי סקס מדהים שנע בין רוך ועדינות ועד לפרעות חסרת גבולות. זו ההרגשה שלי... בעלי איש של מוסיקה אחרת. מרלין מנסון מדבר אליו. את זה אני יודעת ומקבלת כמובן. לכל אחד הרי טעם שונה, העיקר שיהיו נקודות מפגש משותפות. כשהסכים לבוא איתי להופעה בלי היסוס, הופתעתי לטובה ושמחתי מאוד. כל השבוע האחרון השמעתי בבית את השירים שלה כדי ש"יתרגל" לסגנון. במהלך ההופעה היה נדמה שאפילו התרגש טיפה. אבל ידעתי שלא יודה, אז לא הצקתי. כשיצאנו בסוף, שאל אותי אם נהניתי. מרוב הצפת רגשות אפילו לא מצאתי מילים להסביר עד כמה, ושאלתי האם הוא נהנה. לא ציפיתי שייקח אותי לחנות המוסיקה הקרובה לקנות את כל הדיסקים, אבל ציפיתי לתגובה יותר מרוגשת מ"את הרי יודעת שזה לא הסגנון שלי". אופס, נשברו לי הכנפיים. "כן, בטח שאני יודעת, אבל אפילו לא קצת, לא נגע בכלל?" משיכת כתפיים בתשובה וחיוך זדוני קצת "אבל שמח שאת נהנית". כן, גם אני שמחה. החיוך נשאר מרוח על הפרצוף, הרוח התרוממה לה עד השמיים, הניצוץ בעיניים, בדרך הביתה באיילון הריק ריחפתי כאילו מחוץ לאוטו. הכל יפה, אבל אין עם מי לחלוק את ההרגשה... אז פה בא השאלה הקטנה שלי. איך, איך אתם מתמודדים עם מצבים כאלה? האם מפרידים לגמרי את האהבות הקיצוניות דמוי זו וחולקים אותן עם מי שיכול להעריך? או שממשיכים לעשות את הדברים ביחד ולספוג את החוסר ההתלהבות, העיקר שזה ביחד ובן הזוג נהנה. תרצו לשתף אותי?