נשואה לגבר חולה אפילפסיה.
אם אגיד שלא חששתי, לא חשבתי מה צופן העתיד מבחינת האפילפסיה, ותורשה, אשקר. אישית, לא היווה עבורי שיקול, ולא חשבתי לעזוב בגלל האפילפסיה. המשפחה שלי קיבלה את הדבר בנון שלנטיות, ולא, בעלי לא מאוזן, כך שהדבר אינו תאורטי בלבד, אלא יצא להם לראות אותו בהתקף, או במצבים שאחרי התקפים. השלמתי עם הסיכוי הגדול שייתכן ואחד מילדינו יחלה גם הוא באפילפסיה, האפילפסיה של בעלי הינה תורשתית. חושבת, שאם אדם מרגיש שלחיות עם בן זוג חולה אפילפסיה "גדול" עליו, זה בהחלט לגיטימי, ואפילו בוגר להודות בכך. זאת יכולה להיות התמודדות לא פשוטה, ולא כולנו בנויים אותו הדבר, כל אחד יכול להרגיש מתי הוא לא בטוח באשר לכוחותיו. קסם, אני בטוחה שאת תמצאי את שותפך לחיים, הסירי דאגה מליבך, האפילפסיה לא תהווה מכשול בפני האחד והיחיד. יהיו כאלו שיירתעו, נכון, אבל מה חדש..מי מאיתנו לא פסל בשל סיבות שונות ומשונות קשרים. החיבור הנכון, עם השותף הנכון, יגיע. ולאפילפסיה לא יהיה משקל בצרוף האמיתי.