לא מוצאת את עצמי
שלום,
אשמח לקבל עצות מכם.
קצת רקע - אני בת 34, נמצאת בזוגיות עם בחורה כבר 5 שנים. (אציין שהמשפחה חוץ מאחותי הגדולה לא יודעים על היותי לסבית).
תמיד אני מרגישה לא טוב עם עצמי, אני לא יודעת אם חוסר הקבלה של נטייתי המינית עד גיל 27 גרם להיותי אדם מפוחד, חסר בטחון, לא סגור על עצמו, מטיל ספק בכל דבר, בעיקר בחברויות - שזה הדבר העיקרי שרציתי להתייעץ לגביו .
קצת קשה לי להתנסח אז אני מקווה שזה יהיה ברור ולא אקפוץ מנושא לנושא
בגדול אני בחורה עם חוש הומור, כך שעל פניו אני לא דיכאונית או משהו כזה, אבל אני מרגישה שיש לי חרדה/דאגה תמידית בעיקר שמשהו יקרה לאנשים שאני אוהבת , אלו תחושות שאני זוכרת עוד מהילדות. מעבר לזה תמיד בנושא החברתי היה לי קשה, אני מרגישה שאחד על אחד יותר נח לי וכשנפגשים בקבוצה הרבה פעמים כולם מדברים על נושאים מסויימים ואני משתתקת ולא מוצאת את עצמי והכי גרוע שאני שופטת את עצמי כל הזמן על זה שאני לא משתתפת בשיחה ולא מצליחה להבין אם זה כי אין לי פשוט מה להוסיף בעניין או שאני מתביישת בכלל לדבר, אני מאמינה שזה האחרון כי אחד על אחד אני כן מצליחה להביע את עצמי ודווקא יוצאת קשרים ושיחות מעניינות. מעבר לזה אין לי כמעט חברים, תמיד אני מנתקת קשרים כי אין לי סבלנות או שפגעו בי או התנהגו בצורה שלא מצאה חן בעיניי ואני לא נותנת צ'אנס לבן אדם ותמיד מטילה ספק באנשים אם הם באמת חברים אמיתיים, מרגישה שהייתי רוצה חברים אחרים תמיד ולא אלו שיש לי. זה מעיק עליי מאוד כי הרבה פעמים אני כן רוצה וזקוקה לחבר אמיתי ורואה אחרים שיש להם קשר טוב עם חברים ורוצה מזה גם. ואני מרגישה שלא רכשתי חברויות עד היום והיום זה קצת קשה וגם מה שיש לי היום אני לא מצליחה להחזיק, אולי באמת החברויות האלו לא מתאימות לי, אבל זה מה שתמיד הייתי אומרת לעצמי. זה כאילו אני שופטת את כולם.
מה שהכי מפריע לי זה שזה מעסיק אותי כל הזמן, אני קשה עם עצמי בצורה מפחידה וזה כבר בלתי נסבל בעיני.
למשל יש לי חברה בעבודה שאני רואה כל יום כבר כמה שנים, ובחצי שנה האחרונה כל שיחה שלנו נגמרת בזה שאני מתעצבנת עליה, פשוט חוסר הסכמות על דברים שטותיים, או שיש לי ביקורת עליה, אגו וכו' אנחנו דומות ושונות ואני כבר לא יודעת מה זה אבל לפעמים אני פשוט רוצה לנתק איתה את הקשר ואז אני שואלת את עצמי מה היא עשתה כל כך נורא.. כלום בעצם פשוט היא שונה ממני בחלק מהדברים ואולי התקשורת בנינו לא משהו, הקשר נהיה קצת משעמם וכל מיני סיבות. ובעצם שוב אני מוצאת את עצמי רוצה לנתק קשר כמו שתמיד אני עושה, כל פעם מסיבה אחרת.
בעצם כשיש לי ביקורת כלפי אנשים לא נעים לי גם לבוא ולהגיד מה לא בסדר, אני שומרת בבטן עד שבסוף זה מתפרץ ואני מנתקת את הקשר.
ולגבי ההשתתפות שלי בשיחות , כנראה שאיכפת לי יותר מידי מה חושבים עליי אז אני מפחדת להשתתף בשיחה שלא אגיד שטות וכמובן ישנן שיחות ברמות אינטלקטואליות שאני מרגישה שאני קצת מתחת לרמה ואולי בעצם אני לא , פשוט אני רגילה לרדת על עצמי.
בא לי שדברים יעברו על ידי ולא אתייחס אליהם במקום זאת כל דבר קטן גורם לי למחשבות מיותרות.. למשל בעבודה, אם מישהו שמדבר איתי בדרך כלל יעבור ליד החדר שלי פעמיים שלוש ולא יאמר שלום, אז במקום לחשוב שהוא בטח עסוק או אפילו לא להתייחס לזה, ישר אחשוב שמשהו לא בסדר ונמאס לו ממני או משהו כזה.
טוב עוד משהו קטן אבל נראה לי חשוב מאוד – גם עם המשפחה אני לא בקשר כל כך קרוב, עם הוריי אני משתדלת להיות בקשר ודואגת להם תמיד אבל עם אחותי הגדולה שדווקא יודעת לגבי נטייתי המינית גם דיי נתקתי את הקשר, קשה לי איתה ועם התנהגויות מסויימות שלה ופשוט התנתקתי במהלך השנים, פה ושם אנחנו כן מדברות וצוחקות לזכר הימים ההם, אבל תמיד אני בהיכון איתה ומתנהגת אחרת מאשר אני בעבודה למשל, אני יותר עצורה ורצינית. לפעמים בארוחות משפחתיות אני מרגישה לא קשורה למשפחה שלי.
אציין שהלכתי ב5 שנים האחרונות לשתי פסיכולוגיות שונות (כל אחת כ10 מפגשים) ואני לא מצליחה להתמיד בזה, בהתחלה זה נראה מלהיב ויש הרבה מה להגיד ובסוף זה דיי הרבה שתיקות מביכות ואני פשוט מפסיקה את זה בתקווה שאמצא סוג טיפול אחר אבל לא מצליחה למצוא.
בכלל קשה לי עם התמדה.
תודה על העזרה
שלום,
אשמח לקבל עצות מכם.
קצת רקע - אני בת 34, נמצאת בזוגיות עם בחורה כבר 5 שנים. (אציין שהמשפחה חוץ מאחותי הגדולה לא יודעים על היותי לסבית).
תמיד אני מרגישה לא טוב עם עצמי, אני לא יודעת אם חוסר הקבלה של נטייתי המינית עד גיל 27 גרם להיותי אדם מפוחד, חסר בטחון, לא סגור על עצמו, מטיל ספק בכל דבר, בעיקר בחברויות - שזה הדבר העיקרי שרציתי להתייעץ לגביו .
קצת קשה לי להתנסח אז אני מקווה שזה יהיה ברור ולא אקפוץ מנושא לנושא
בגדול אני בחורה עם חוש הומור, כך שעל פניו אני לא דיכאונית או משהו כזה, אבל אני מרגישה שיש לי חרדה/דאגה תמידית בעיקר שמשהו יקרה לאנשים שאני אוהבת , אלו תחושות שאני זוכרת עוד מהילדות. מעבר לזה תמיד בנושא החברתי היה לי קשה, אני מרגישה שאחד על אחד יותר נח לי וכשנפגשים בקבוצה הרבה פעמים כולם מדברים על נושאים מסויימים ואני משתתקת ולא מוצאת את עצמי והכי גרוע שאני שופטת את עצמי כל הזמן על זה שאני לא משתתפת בשיחה ולא מצליחה להבין אם זה כי אין לי פשוט מה להוסיף בעניין או שאני מתביישת בכלל לדבר, אני מאמינה שזה האחרון כי אחד על אחד אני כן מצליחה להביע את עצמי ודווקא יוצאת קשרים ושיחות מעניינות. מעבר לזה אין לי כמעט חברים, תמיד אני מנתקת קשרים כי אין לי סבלנות או שפגעו בי או התנהגו בצורה שלא מצאה חן בעיניי ואני לא נותנת צ'אנס לבן אדם ותמיד מטילה ספק באנשים אם הם באמת חברים אמיתיים, מרגישה שהייתי רוצה חברים אחרים תמיד ולא אלו שיש לי. זה מעיק עליי מאוד כי הרבה פעמים אני כן רוצה וזקוקה לחבר אמיתי ורואה אחרים שיש להם קשר טוב עם חברים ורוצה מזה גם. ואני מרגישה שלא רכשתי חברויות עד היום והיום זה קצת קשה וגם מה שיש לי היום אני לא מצליחה להחזיק, אולי באמת החברויות האלו לא מתאימות לי, אבל זה מה שתמיד הייתי אומרת לעצמי. זה כאילו אני שופטת את כולם.
מה שהכי מפריע לי זה שזה מעסיק אותי כל הזמן, אני קשה עם עצמי בצורה מפחידה וזה כבר בלתי נסבל בעיני.
למשל יש לי חברה בעבודה שאני רואה כל יום כבר כמה שנים, ובחצי שנה האחרונה כל שיחה שלנו נגמרת בזה שאני מתעצבנת עליה, פשוט חוסר הסכמות על דברים שטותיים, או שיש לי ביקורת עליה, אגו וכו' אנחנו דומות ושונות ואני כבר לא יודעת מה זה אבל לפעמים אני פשוט רוצה לנתק איתה את הקשר ואז אני שואלת את עצמי מה היא עשתה כל כך נורא.. כלום בעצם פשוט היא שונה ממני בחלק מהדברים ואולי התקשורת בנינו לא משהו, הקשר נהיה קצת משעמם וכל מיני סיבות. ובעצם שוב אני מוצאת את עצמי רוצה לנתק קשר כמו שתמיד אני עושה, כל פעם מסיבה אחרת.
בעצם כשיש לי ביקורת כלפי אנשים לא נעים לי גם לבוא ולהגיד מה לא בסדר, אני שומרת בבטן עד שבסוף זה מתפרץ ואני מנתקת את הקשר.
ולגבי ההשתתפות שלי בשיחות , כנראה שאיכפת לי יותר מידי מה חושבים עליי אז אני מפחדת להשתתף בשיחה שלא אגיד שטות וכמובן ישנן שיחות ברמות אינטלקטואליות שאני מרגישה שאני קצת מתחת לרמה ואולי בעצם אני לא , פשוט אני רגילה לרדת על עצמי.
בא לי שדברים יעברו על ידי ולא אתייחס אליהם במקום זאת כל דבר קטן גורם לי למחשבות מיותרות.. למשל בעבודה, אם מישהו שמדבר איתי בדרך כלל יעבור ליד החדר שלי פעמיים שלוש ולא יאמר שלום, אז במקום לחשוב שהוא בטח עסוק או אפילו לא להתייחס לזה, ישר אחשוב שמשהו לא בסדר ונמאס לו ממני או משהו כזה.
טוב עוד משהו קטן אבל נראה לי חשוב מאוד – גם עם המשפחה אני לא בקשר כל כך קרוב, עם הוריי אני משתדלת להיות בקשר ודואגת להם תמיד אבל עם אחותי הגדולה שדווקא יודעת לגבי נטייתי המינית גם דיי נתקתי את הקשר, קשה לי איתה ועם התנהגויות מסויימות שלה ופשוט התנתקתי במהלך השנים, פה ושם אנחנו כן מדברות וצוחקות לזכר הימים ההם, אבל תמיד אני בהיכון איתה ומתנהגת אחרת מאשר אני בעבודה למשל, אני יותר עצורה ורצינית. לפעמים בארוחות משפחתיות אני מרגישה לא קשורה למשפחה שלי.
אציין שהלכתי ב5 שנים האחרונות לשתי פסיכולוגיות שונות (כל אחת כ10 מפגשים) ואני לא מצליחה להתמיד בזה, בהתחלה זה נראה מלהיב ויש הרבה מה להגיד ובסוף זה דיי הרבה שתיקות מביכות ואני פשוט מפסיקה את זה בתקווה שאמצא סוג טיפול אחר אבל לא מצליחה למצוא.
בכלל קשה לי עם התמדה.
תודה על העזרה
