נדירליאל
Active member
מכיוון שמערכת תפוז מעורערת לגמרי, פיזית ונפשית, אין אפשרות לחפש, וכמו שנאמר לי פעם על אחת מתלונותיי: אם אתה חושב שאני אטרח לחפש תגובה שלך בשרשור בן 20 פחות או יותר תגובות, אז...
אז לא אחטט בשרשורי הסדרות, או סיכומי חודשים. הערה חשובה: הגיע הזמן לנקות קצת שרשורים רדומים שנעוצים עד מוות בתחילת הפורום. לדעתי.
אז לא אחטט בשרשורי הסדרות, או סיכומי חודשים. הערה חשובה: הגיע הזמן לנקות קצת שרשורים רדומים שנעוצים עד מוות בתחילת הפורום. לדעתי.
ועכשיו לענייני פרסי עצמו.
הסדרה מתוקה, כמו הסרטים המתוקים [אהבתי אותם, יש לי טעם רע], והספרים היותר מתוקים שכל מטרתם להנחיל את העבר המיתי היווני לילד בן זמננו. להעשיר את העולם בו חיים ילד אנלפבת מחד גיסא או גאון מחשב מאידך גיסא ושניהם בורים ועמי ארצות.
בפרק בן 50 דקות, שמציג את "אחורי הקלעים" אומר הסופר באופן מפורש, פרסי ג'קסון הוא יצירה שהיא תולדה "של סיפורים שסיפרתי לבני." [מזכיר עץ ענק שרירדון נתלה בו, טולקין, אלא מה?!] וכן כמובן - הכל אמת, הכל אמת. הוא גם הוסיף שרצה להראות לבנו שגם ילדים עם ליקויי למידה יכולים להיות גיבורים.
אז 8 פרקים
רירדון והתסריטאי הלכו על המניע לפעולה בסיפורי מיתוס רבים, באגדות עם רבות ובמעשיות: הקווסט. יש דבר שיש להגיע אליו, להחזירו על מנת להיחשב כגיבור. במיתוס היווני, גלוריה אינו שם של אשה, זו מטרה מעצבת חיים ומייצרת עתיד שאין בו מוות, היעלמות או הדהות של האדם ומעשיו. אז להחזיר את האם האנושית מ"האדס", כי היא לא מתה [מתים אנושיים לעולם לא חוזרים - לא אצל היוונים ולא אצל היהודים. אלים זה סיפור אחר, ראה פרספוני, ראה דומוזי.] זו מטרת המסע הראשונית והחשובה מכל לפרסי, והחזרת הברק הראשון שנגנב מזאוס, לא פחות זו מטרת המסע הרשמי אליו יוצא פרסי , שאגב כך יחזיר, אולי את אמו, ואז בשל תעלול מרושע של אריס, נוספו עוד שני חפצים: מגן והכובע של האדס. די הרבה לאדם אחד, אפילו הוא חצוי. הפרק האחרון מגלה לנו מי עמד מאחורי גניבת הברק, הקובע והמגן, מה שמטעין, רק עבור אלה שיודעים את המיתוס היווני, תחושות דיסטופיות-משהו. או במלים של חוכמולוג - רירדן משקף כאן תפיסה פוסטמודרניסטית קשה ביחס למודרניזם ולסכנה האצורה בו, כן באחד הפרקים נטען, שמלחמת העולם השנייה היא ביטוי למלחמת האחים האולימפיים, לא פחות, כן.. במלים אחרות, מה שמתחת לעולם הסדר הנגלה והנוצץ מבעבע ומאיים תדיר.
אגב, למי שלא יודע, חצויים יכולים להפוך לאלים, ראו הרקולס שאביו זאוס הפכו בסוף לאל.
העלילה בנאלית וצפויה החל מתחילתה, אמצעה וסופה, גם המכשולים וההפתעות די צפויים בלשון המעטה. לכן, על התסריטאי ועל הבמאי ליצור משיכה אחרת אליה. אז כמובן שחקנים יפים, צעירים, ילדים בגיל המעבר - 12 - 15, טריים שעוד לא התבהמו בשוק הבשר ההוליוודי, כאלה שאפשר לראות ששחקנים סוטים לא שמו עליהם ידיים במסיבות הוליוודיות נוצצות, כלומר: תמימים לגמרי! בפרק אודות מרואיינים כל הורי הילדים, יש פיקוח הדוק שלהם על מה שקורה. הם למדו משהו ממיקל ג'קסון. [לא פרסי] ומתנועת ME2.
המחלה ההוליוודית ששמה "יופי" באמת מעצבנת, אבל מבחינת הסדרה, זה מובהק יווני, שגם הם סגדו להרמוניה וליופי כערכים עליונים.
תפאורה מטריפת שכל, ואני ממש מסכים. לראות את "האולימפוס" ממרומי הקומה האחרונה של "האמפייר סטייט בילדינג" בניו יורק, חברה זו עבודה שמעמידה בצל הרבה מסכים מסדרות טלוויזיה למשל, או כמו שנאמר בפרק ה"אודות" - במקום לנסוע ל"ניו יורק" הבאנו אותה אלינו. אבל לא רק זה, יש נופים נהדרים, מציאויות טרם נראו על המסך.
דבר נוסף כמובן - איפור וגאונות במינימליזם, רק לזכור את מדוזה, הדמות הכי מפחידה מופיעה כאישה בעלת עיניים גדולות, שרק כובע עם סרט נמוך משוליו מסתיר את המוות שבה, או מהצד השני יצורי האימה הרודפים את פרסי.
רפרורים מדליקים לאלה שיודעים:
מי חתך את ראש המדוזה אז, ומי כרת ראשה היום?
האחד בן אנוש ובנו של זאוס השני בן אנוש ובנו של פוסיידון, שני היריבים הכי גדולים [שכל-רגש].
פרסאוס יוצא עם עזרת אתנה והרמס, את עזרת אתנה הוא מקבל דרך בתה, מהרמס את הנייקי המכונפים, אעבל העוזר השני הוא שעיר עיזים, פאן, שהצליחו, לא יאומן ממש לשטח את היסוד בזכרי הבולט בו תמיד, איבר מינו.
הסיום ככל הסיומים - הגיבור שב הביתה, זוכה בנערה, במקרה שלנו באמו ומתכונן, כמו הרקולס למשימתו הבאה.
והתקינות הפוליטית, היוונים לא היו מעלים בדעתם להפוך את זאוס לשחור, אבל באמריקה 2023 אין בעיה.
אני מאוד נהניתי ואני ממליץ.
בניגוד גמור לדעתי, יוני בינרט טוען שאין לה תקומה, בין היתר, השחקן הראשי. יש מן הצדק בדבריו, ילד בן 13 שאינו מודע למיניות שלו [תמימים לגמרי כתבתי למעלה] לא מושך המונים, גם זה שלא מראים עור שלו [חזה חשוף, רגליים חשופות - אבל השחקן עצמו בן 13, בכיתה ז' - זה יהיה אקט על גבול הפדופיליה.] בסרטים הגיבור היה מבוגר יותר, אז אפשר היה להפעיל מעין קסם מיני.
בכל מקרה, כך בינרט פותח את הביקורת: - https://www.ynet.co.il/entertainment/article/s1ejuhlwa
"
בפרק בן 50 דקות, שמציג את "אחורי הקלעים" אומר הסופר באופן מפורש, פרסי ג'קסון הוא יצירה שהיא תולדה "של סיפורים שסיפרתי לבני." [מזכיר עץ ענק שרירדון נתלה בו, טולקין, אלא מה?!] וכן כמובן - הכל אמת, הכל אמת. הוא גם הוסיף שרצה להראות לבנו שגם ילדים עם ליקויי למידה יכולים להיות גיבורים.
אז 8 פרקים
רירדון והתסריטאי הלכו על המניע לפעולה בסיפורי מיתוס רבים, באגדות עם רבות ובמעשיות: הקווסט. יש דבר שיש להגיע אליו, להחזירו על מנת להיחשב כגיבור. במיתוס היווני, גלוריה אינו שם של אשה, זו מטרה מעצבת חיים ומייצרת עתיד שאין בו מוות, היעלמות או הדהות של האדם ומעשיו. אז להחזיר את האם האנושית מ"האדס", כי היא לא מתה [מתים אנושיים לעולם לא חוזרים - לא אצל היוונים ולא אצל היהודים. אלים זה סיפור אחר, ראה פרספוני, ראה דומוזי.] זו מטרת המסע הראשונית והחשובה מכל לפרסי, והחזרת הברק הראשון שנגנב מזאוס, לא פחות זו מטרת המסע הרשמי אליו יוצא פרסי , שאגב כך יחזיר, אולי את אמו, ואז בשל תעלול מרושע של אריס, נוספו עוד שני חפצים: מגן והכובע של האדס. די הרבה לאדם אחד, אפילו הוא חצוי. הפרק האחרון מגלה לנו מי עמד מאחורי גניבת הברק, הקובע והמגן, מה שמטעין, רק עבור אלה שיודעים את המיתוס היווני, תחושות דיסטופיות-משהו. או במלים של חוכמולוג - רירדן משקף כאן תפיסה פוסטמודרניסטית קשה ביחס למודרניזם ולסכנה האצורה בו, כן באחד הפרקים נטען, שמלחמת העולם השנייה היא ביטוי למלחמת האחים האולימפיים, לא פחות, כן.. במלים אחרות, מה שמתחת לעולם הסדר הנגלה והנוצץ מבעבע ומאיים תדיר.
אגב, למי שלא יודע, חצויים יכולים להפוך לאלים, ראו הרקולס שאביו זאוס הפכו בסוף לאל.
העלילה בנאלית וצפויה החל מתחילתה, אמצעה וסופה, גם המכשולים וההפתעות די צפויים בלשון המעטה. לכן, על התסריטאי ועל הבמאי ליצור משיכה אחרת אליה. אז כמובן שחקנים יפים, צעירים, ילדים בגיל המעבר - 12 - 15, טריים שעוד לא התבהמו בשוק הבשר ההוליוודי, כאלה שאפשר לראות ששחקנים סוטים לא שמו עליהם ידיים במסיבות הוליוודיות נוצצות, כלומר: תמימים לגמרי! בפרק אודות מרואיינים כל הורי הילדים, יש פיקוח הדוק שלהם על מה שקורה. הם למדו משהו ממיקל ג'קסון. [לא פרסי] ומתנועת ME2.
המחלה ההוליוודית ששמה "יופי" באמת מעצבנת, אבל מבחינת הסדרה, זה מובהק יווני, שגם הם סגדו להרמוניה וליופי כערכים עליונים.
תפאורה מטריפת שכל, ואני ממש מסכים. לראות את "האולימפוס" ממרומי הקומה האחרונה של "האמפייר סטייט בילדינג" בניו יורק, חברה זו עבודה שמעמידה בצל הרבה מסכים מסדרות טלוויזיה למשל, או כמו שנאמר בפרק ה"אודות" - במקום לנסוע ל"ניו יורק" הבאנו אותה אלינו. אבל לא רק זה, יש נופים נהדרים, מציאויות טרם נראו על המסך.
דבר נוסף כמובן - איפור וגאונות במינימליזם, רק לזכור את מדוזה, הדמות הכי מפחידה מופיעה כאישה בעלת עיניים גדולות, שרק כובע עם סרט נמוך משוליו מסתיר את המוות שבה, או מהצד השני יצורי האימה הרודפים את פרסי.
רפרורים מדליקים לאלה שיודעים:
מי חתך את ראש המדוזה אז, ומי כרת ראשה היום?
האחד בן אנוש ובנו של זאוס השני בן אנוש ובנו של פוסיידון, שני היריבים הכי גדולים [שכל-רגש].
פרסאוס יוצא עם עזרת אתנה והרמס, את עזרת אתנה הוא מקבל דרך בתה, מהרמס את הנייקי המכונפים, אעבל העוזר השני הוא שעיר עיזים, פאן, שהצליחו, לא יאומן ממש לשטח את היסוד בזכרי הבולט בו תמיד, איבר מינו.
הסיום ככל הסיומים - הגיבור שב הביתה, זוכה בנערה, במקרה שלנו באמו ומתכונן, כמו הרקולס למשימתו הבאה.
והתקינות הפוליטית, היוונים לא היו מעלים בדעתם להפוך את זאוס לשחור, אבל באמריקה 2023 אין בעיה.
אני מאוד נהניתי ואני ממליץ.
בניגוד גמור לדעתי, יוני בינרט טוען שאין לה תקומה, בין היתר, השחקן הראשי. יש מן הצדק בדבריו, ילד בן 13 שאינו מודע למיניות שלו [תמימים לגמרי כתבתי למעלה] לא מושך המונים, גם זה שלא מראים עור שלו [חזה חשוף, רגליים חשופות - אבל השחקן עצמו בן 13, בכיתה ז' - זה יהיה אקט על גבול הפדופיליה.] בסרטים הגיבור היה מבוגר יותר, אז אפשר היה להפעיל מעין קסם מיני.
בכל מקרה, כך בינרט פותח את הביקורת: - https://www.ynet.co.il/entertainment/article/s1ejuhlwa
"
