צביקה
האמת היא שאני שמחה שיש לי איפה להוציא את כל הדברים שבפנים . נכון, זה קל להאשים אחר במשהו שלא מצליח וקל לגלות אמפטיה כלפי מי שמספר משהו ולא שומעים את הצד השני . אין לו טענות , הוא מגיע הביתה ויש לו אוכל חם ובית מסודר וילד מושקע מאוד שאת זה הסביבה הקרובה , ואפילו הוא , אומרים שאפשר לזקוף רק לזכותי . מסתבר שלי יש זמן להכל : להכין אוכל לנקות ולשבת עם הבן שלי וללמד אותו ופשוט להיות איתו . כשישבנו לדבר אחרי הנתק האחרון והגדול הוא אמר שלא מתאים לו שאשתו מטיילת בעיר עם הילד , הוא רוצה שאני אהיה בבית . הסכמתי והפסקתי עם הטיולים . אפילו כשהייתי מבקרת את הוריי או את הוריו הוא היה כועס שהוא מגיע הביתה ואני לא שם . יש לי חברות בשפע וזה מפריע לו כי כולן רוצות שיהיה לי רע (דבריו) . ניסיתי , אלוהים עדי שניסיתי להיות האשה שמסכימה רק כדי שיהיה טוב ושקט ונעים בבית . אני לא מסוגלת יותר אני מרגישה שאני שני אנשים שונים האחת: שרוצה לגמור את הפרק הזה בחיים ולומר שיצא מזה משהו נפלא וזה הילד שלי . ולהיות עם הילד שלי לבד . השניה : הפחדנית , זו שמוכנה להישאר במצב לטמון את הראש בחול ולהגיד שכשאני עושה מה שהוא רוצה הוא יכול להיות טוב ונחמד , שיש לו עמוק עמוק לב טוב , להגיד שאני אמנם לא אוהבת אותו אבל התא המשפחתי נשאר שלם . אין אלימות בבית , גם לא מילולית אבל אני מרגישה שהוא הר געש שעדיין לא התפרץ ושאם אני אעשה את הצעד הנורא (מבחינתו) אני מנחשת שאני אראה אדם אחר לפני . קצת מסורבל כתבתי , אבל הרגשות השתלטו על המקלדת והכל רץ
האמת היא שאני שמחה שיש לי איפה להוציא את כל הדברים שבפנים . נכון, זה קל להאשים אחר במשהו שלא מצליח וקל לגלות אמפטיה כלפי מי שמספר משהו ולא שומעים את הצד השני . אין לו טענות , הוא מגיע הביתה ויש לו אוכל חם ובית מסודר וילד מושקע מאוד שאת זה הסביבה הקרובה , ואפילו הוא , אומרים שאפשר לזקוף רק לזכותי . מסתבר שלי יש זמן להכל : להכין אוכל לנקות ולשבת עם הבן שלי וללמד אותו ופשוט להיות איתו . כשישבנו לדבר אחרי הנתק האחרון והגדול הוא אמר שלא מתאים לו שאשתו מטיילת בעיר עם הילד , הוא רוצה שאני אהיה בבית . הסכמתי והפסקתי עם הטיולים . אפילו כשהייתי מבקרת את הוריי או את הוריו הוא היה כועס שהוא מגיע הביתה ואני לא שם . יש לי חברות בשפע וזה מפריע לו כי כולן רוצות שיהיה לי רע (דבריו) . ניסיתי , אלוהים עדי שניסיתי להיות האשה שמסכימה רק כדי שיהיה טוב ושקט ונעים בבית . אני לא מסוגלת יותר אני מרגישה שאני שני אנשים שונים האחת: שרוצה לגמור את הפרק הזה בחיים ולומר שיצא מזה משהו נפלא וזה הילד שלי . ולהיות עם הילד שלי לבד . השניה : הפחדנית , זו שמוכנה להישאר במצב לטמון את הראש בחול ולהגיד שכשאני עושה מה שהוא רוצה הוא יכול להיות טוב ונחמד , שיש לו עמוק עמוק לב טוב , להגיד שאני אמנם לא אוהבת אותו אבל התא המשפחתי נשאר שלם . אין אלימות בבית , גם לא מילולית אבל אני מרגישה שהוא הר געש שעדיין לא התפרץ ושאם אני אעשה את הצעד הנורא (מבחינתו) אני מנחשת שאני אראה אדם אחר לפני . קצת מסורבל כתבתי , אבל הרגשות השתלטו על המקלדת והכל רץ