kitymonster101
New member
לא לוקחים אותי ברצינות...
יש לי בעיית אכילה,קשה אפילו אפשר לומר.. ואני לא מתביישת לומר את זה.
הקטע הוא שהבעייה מתגלגלת למקומות אחרים,כלומר שאני אוכלת משהו שלפי דעתי משמין,אני מתכנסת בתוכי ונכנסת לדיכאון קשה וברוב המקרים שלא עוקבים אחריי אני מנסה להקיא.
הקטע הוא שההורים שלי לא לוקחים אותי ברצינות ותוקעים לי משפטים כמו:"לכי,לכי תיכנסי לדיכאון" ו"לכי תרחמי על עצמך" ואני מרגישה לבד,כל כך לבד..
אני יודעת שאני הורסת לכולם את החיים,ואני נטל שקשה לסחוב אותו,אני יודעת.
וזה לא שהם לא עזרו לי בכלל, הם מנסים אבל כשהלכתי לפסיכולוגית היא ביקשה מהם לבוא אלייה כל שבוע והם לא הסכימו והיא ניתקה קשר.. ושוב חזרנו לאותו מצב.
הייתה לי תקופה ארוכה גם שחתכתי,וההורים שלי היו מודעים לזה וכל פעם אמרו לי את אותו משפט ששבר אותי שוב ושוב.."את הורסת לנו את החיים".
באיזהשהו שלב רציתי לקום ולא להתעורר,כי היה נמאס לי לא להסתכל במראה מפחד להיגעל.. לא לאכול,לשתות תה ולבהות בחלון בתקווה שהכל יסתדר בסופו של דבר.
אני עובדת עכשיו על כולם.. "החלמתי!".. אבל אני כל כך לא.. ואין לי למי לדבר,אני כל כך לבד שהמועקה הורגת אותי.. אני יום אוכלת יום לא,יום מקיאה יום לא,יום חותכת יום לא..
ואף אחד לא מודע בזכות השרוולים הארוכים וה"שאריות" של אוכל שאני משאירה אחריי.
אני אוהבת את ההורים שלי.. כל כך!
הם ניסו ועוד מנסים לעזור לי,כל יום שיחת עידוד עם אמא,וכל פעם שאבא אומר לי שאני "יפיופה".. וכואב לי להכאיב להם.
לכן אני צריכה לפרוק.
יש לי בעיית אכילה,קשה אפילו אפשר לומר.. ואני לא מתביישת לומר את זה.
הקטע הוא שהבעייה מתגלגלת למקומות אחרים,כלומר שאני אוכלת משהו שלפי דעתי משמין,אני מתכנסת בתוכי ונכנסת לדיכאון קשה וברוב המקרים שלא עוקבים אחריי אני מנסה להקיא.
הקטע הוא שההורים שלי לא לוקחים אותי ברצינות ותוקעים לי משפטים כמו:"לכי,לכי תיכנסי לדיכאון" ו"לכי תרחמי על עצמך" ואני מרגישה לבד,כל כך לבד..
אני יודעת שאני הורסת לכולם את החיים,ואני נטל שקשה לסחוב אותו,אני יודעת.
וזה לא שהם לא עזרו לי בכלל, הם מנסים אבל כשהלכתי לפסיכולוגית היא ביקשה מהם לבוא אלייה כל שבוע והם לא הסכימו והיא ניתקה קשר.. ושוב חזרנו לאותו מצב.
הייתה לי תקופה ארוכה גם שחתכתי,וההורים שלי היו מודעים לזה וכל פעם אמרו לי את אותו משפט ששבר אותי שוב ושוב.."את הורסת לנו את החיים".
באיזהשהו שלב רציתי לקום ולא להתעורר,כי היה נמאס לי לא להסתכל במראה מפחד להיגעל.. לא לאכול,לשתות תה ולבהות בחלון בתקווה שהכל יסתדר בסופו של דבר.
אני עובדת עכשיו על כולם.. "החלמתי!".. אבל אני כל כך לא.. ואין לי למי לדבר,אני כל כך לבד שהמועקה הורגת אותי.. אני יום אוכלת יום לא,יום מקיאה יום לא,יום חותכת יום לא..
ואף אחד לא מודע בזכות השרוולים הארוכים וה"שאריות" של אוכל שאני משאירה אחריי.
אני אוהבת את ההורים שלי.. כל כך!
הם ניסו ועוד מנסים לעזור לי,כל יום שיחת עידוד עם אמא,וכל פעם שאבא אומר לי שאני "יפיופה".. וכואב לי להכאיב להם.
לכן אני צריכה לפרוק.
