yehudit4god
New member
לא לבד
עברתי משברים בחיי. אחד אחרי השני והאירועים משפיעים על ההווה ועיצבו את האופי שלי.
מצד אחד אני חזקה ושפויה, הכל מתקתק כמו שעון אבל הכאב יוצא בלילה...
ואני מנצלת כל הזדמנות להיות לבד עם הכאב שלי. לפעמים אם יש מסביבי אנשים אני מחפשת תרוץ ללכת לשירותים לסגור את הדלת מאחוריי ופשוט להתמודד עם הכאב, לשחרר את הדמעות הכלואות. לוקחת שאיפה עמוקה חמצן לריאות מאחורי הדלת ושוב יוצאת אל המציאות עד לנשימה הבאה.
כי זה כואב כל כך לחיות.
כואב על נטישה של אם, לטובת העולם הבא בגיל צעיר. מוות שהותיר אותי מבולבלת וכואבת עד היום.
כואב על קשיים חברתיים בבית הספר היסודי. על משפחה מורחבת שנטשה בעת צרה. על בחורה לסבית שניצלה את תמימותי בשלב של האבל לפני שידעתי בכלל מה הוא גבר. הייתי ילדה תמימה חסרת נסיון.
כואב על האחים שלא נולדו. על העלבונות במקום העבודה. כואב על הבעל שהתעלם ממני וניצל את טוב הלב ועל הכשרונות שלא מומשו ולא ימומשו לעולם. כואב על החברים שאין לי בעת צרה.
ויותר מהכל כואב על בנאדם שחשבתי שיהיה לצידי לא משנה מה.
הוא לא הבטיח זאת.. אבל אני ציפיתי שיהיה שם לא משנה מה.
ראיתי מה שאני רוצה לראות.
חבר נפש.
זה היה שקרי כנראה כמו הרבה דברים ואנשים שגרמו לי לחשוב שאכפת להם בשביל אינטרס. חברות אמת לא זורקים. הוא שבר לי את הלב.
כואב לי גם האמונה והדת שלא הצלחתי להתמיד בהם. על אלוהים שאיכזבתי. כואב כל כך להיות לבד.
העור שלי פצוע ומדמם כי אני פוצעת ושורטת כשזה כואב בפנים.. מכאיבה עוד יותר.
כאב שטחי, סמל לכאב גדול יותר והמערבולות שמתחוללת מבפנים.
אין לי אמון באף בנאדם.
נעלם הרצון או המשיכה והיצר המיני נעלם לחלוטין. גברים לא מעניינים אותי. לא משפחה ולא חברים. לא סקס לא אוכל. לא טלויזיה ולא חדשות. אני בבועה.
ניסיתי לעשות כמה צעדים חברתיים ולהזמין אליי משפחה לחגים. אף אחד לא רצה לבוא. תמיד תירוצים.
גם אין לי עניין כבר לשוחח בטלפון יותר מחצי דקה אני כבר מחפשת לנתק ולברוח.
בעבודה אף אחד לא רצה שום קשר אליי, ביליתי את ארוחות הצהריים לבד בדממה כשכולם יצאו לאכול.
ועכשיו אני בעבודה חדשה אז עוד לא הספקתי לנסות ליצור קשרים אבל מרוב שאני מפחדת מהתירוצים .. אני כבר לא מנסה.
והיה אחד שטען, שהוא אוהב. שאנחנו שייכים. אבל שיחררתי אותו כי צורת החיים שלו שונה משלי הפוכה אפילו וזה היה מתכון לכישלון. הצלתי אותנו מאיתנו הוא אפילו לא מתחיל להבין לאיזה אסון היינו מגיעים. אני רואה 30 צעדים קדימה.
זה היה מסתיים רע.
אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי. בעצם החבר היחיד והוא היה מיוחד כל כך.וכל כך עצוב בלעדיו. אהבתי אותו כל כך...
כנראה שזה לא היה הדדי כי על חברים לא מותרים.. לא רציתי חתונות וילדים ...זו לא סיבה לותר על חברות טובה. אבל הוא ויתר עליי. והשאיר לו מליון ידידות אחרות וכל חטאי היה שלא רציתי עוד ילדים וחתונות. וכך איבדתי איש יקר ועד שסוף סוף הצלחתי להפתח למישהו. הוא לא מבין כמה זה היה גדול בשבילי סוף סוף להצליח להפתח ולהקשר .כל כך עצוב לי שהוא סילק אותי מחייו רק כי לא רציתי יותר את 'הכל' .. זה היה הכל או כלום מבחינתו. אז בחרתי בכלום.
ועכשיו נשארתי עם כלום אחד גדול.
והמון כאב בלב.
אבל גרוע מכך, נשארתי עם חוסר אמון וטראומה חברתית כזו שאני לא מצליחה להתחבר יותר לאף בנאדם.
כואב לי. ממש כואב.
זה היה שם תמיד, אבל עכשיו זה החמיר למימדים מפלצתיים. אני רק עובדת או ישנה. אין לי אף חבר. יש חברות מאולצות כאלה שאין כבר עניין ואין לי כוחות לרדוף אחריהן יותר. אף אחד לא יוזם איתי.. ואני כבר מזמן מסרבת לרדוף אחרי אחרים.
והמשפחה.. נטשה גם היא בחלקה הגדול. והחלק השני סתם טרוד בענייניו.
ואני כל כך צריכה חיבוק אחד אמיתי.
ממישהו אחד שיודע עליי הכל ואוהב אותי ככה. שלא מציב לי תנאים לחברות ולא יעדים. מישהו שפשוט רוצה להיות בסביבה.. לתת לי חיבוק אוהב מדי פעם.
להקשיב.
ועם שאר השדים אסתדר בעצמי.. באמת שאני מספיק חזקה להתמודד עם הכל.
איכשהוא אני באמת אשה חזקה וצלולה.
אבל אם מישהו היה רק שם להגיד, אני איתך.. ברקע.
"אתפוס אותך כשתפלי
את לא לבד"
אז אקבל שוב מעט שמחת חיים לקום לעוד יום.
אני סובלת מדכאון. הוא מתחבא כל כך טוב ויודע לצאת רק כשאני מתחבאת.
אני כל כך רגילה שהוא שם, לא מכירה דרך אחרת לחשוב או להרגיש
זו הקללה שלי בחיים.
עברתי משברים בחיי. אחד אחרי השני והאירועים משפיעים על ההווה ועיצבו את האופי שלי.
מצד אחד אני חזקה ושפויה, הכל מתקתק כמו שעון אבל הכאב יוצא בלילה...
ואני מנצלת כל הזדמנות להיות לבד עם הכאב שלי. לפעמים אם יש מסביבי אנשים אני מחפשת תרוץ ללכת לשירותים לסגור את הדלת מאחוריי ופשוט להתמודד עם הכאב, לשחרר את הדמעות הכלואות. לוקחת שאיפה עמוקה חמצן לריאות מאחורי הדלת ושוב יוצאת אל המציאות עד לנשימה הבאה.
כי זה כואב כל כך לחיות.
כואב על נטישה של אם, לטובת העולם הבא בגיל צעיר. מוות שהותיר אותי מבולבלת וכואבת עד היום.
כואב על קשיים חברתיים בבית הספר היסודי. על משפחה מורחבת שנטשה בעת צרה. על בחורה לסבית שניצלה את תמימותי בשלב של האבל לפני שידעתי בכלל מה הוא גבר. הייתי ילדה תמימה חסרת נסיון.
כואב על האחים שלא נולדו. על העלבונות במקום העבודה. כואב על הבעל שהתעלם ממני וניצל את טוב הלב ועל הכשרונות שלא מומשו ולא ימומשו לעולם. כואב על החברים שאין לי בעת צרה.
ויותר מהכל כואב על בנאדם שחשבתי שיהיה לצידי לא משנה מה.
הוא לא הבטיח זאת.. אבל אני ציפיתי שיהיה שם לא משנה מה.
ראיתי מה שאני רוצה לראות.
חבר נפש.
זה היה שקרי כנראה כמו הרבה דברים ואנשים שגרמו לי לחשוב שאכפת להם בשביל אינטרס. חברות אמת לא זורקים. הוא שבר לי את הלב.
כואב לי גם האמונה והדת שלא הצלחתי להתמיד בהם. על אלוהים שאיכזבתי. כואב כל כך להיות לבד.
העור שלי פצוע ומדמם כי אני פוצעת ושורטת כשזה כואב בפנים.. מכאיבה עוד יותר.
כאב שטחי, סמל לכאב גדול יותר והמערבולות שמתחוללת מבפנים.
אין לי אמון באף בנאדם.
נעלם הרצון או המשיכה והיצר המיני נעלם לחלוטין. גברים לא מעניינים אותי. לא משפחה ולא חברים. לא סקס לא אוכל. לא טלויזיה ולא חדשות. אני בבועה.
ניסיתי לעשות כמה צעדים חברתיים ולהזמין אליי משפחה לחגים. אף אחד לא רצה לבוא. תמיד תירוצים.
גם אין לי עניין כבר לשוחח בטלפון יותר מחצי דקה אני כבר מחפשת לנתק ולברוח.
בעבודה אף אחד לא רצה שום קשר אליי, ביליתי את ארוחות הצהריים לבד בדממה כשכולם יצאו לאכול.
ועכשיו אני בעבודה חדשה אז עוד לא הספקתי לנסות ליצור קשרים אבל מרוב שאני מפחדת מהתירוצים .. אני כבר לא מנסה.
והיה אחד שטען, שהוא אוהב. שאנחנו שייכים. אבל שיחררתי אותו כי צורת החיים שלו שונה משלי הפוכה אפילו וזה היה מתכון לכישלון. הצלתי אותנו מאיתנו הוא אפילו לא מתחיל להבין לאיזה אסון היינו מגיעים. אני רואה 30 צעדים קדימה.
זה היה מסתיים רע.
אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי. בעצם החבר היחיד והוא היה מיוחד כל כך.וכל כך עצוב בלעדיו. אהבתי אותו כל כך...
כנראה שזה לא היה הדדי כי על חברים לא מותרים.. לא רציתי חתונות וילדים ...זו לא סיבה לותר על חברות טובה. אבל הוא ויתר עליי. והשאיר לו מליון ידידות אחרות וכל חטאי היה שלא רציתי עוד ילדים וחתונות. וכך איבדתי איש יקר ועד שסוף סוף הצלחתי להפתח למישהו. הוא לא מבין כמה זה היה גדול בשבילי סוף סוף להצליח להפתח ולהקשר .כל כך עצוב לי שהוא סילק אותי מחייו רק כי לא רציתי יותר את 'הכל' .. זה היה הכל או כלום מבחינתו. אז בחרתי בכלום.
ועכשיו נשארתי עם כלום אחד גדול.
והמון כאב בלב.
אבל גרוע מכך, נשארתי עם חוסר אמון וטראומה חברתית כזו שאני לא מצליחה להתחבר יותר לאף בנאדם.
כואב לי. ממש כואב.
זה היה שם תמיד, אבל עכשיו זה החמיר למימדים מפלצתיים. אני רק עובדת או ישנה. אין לי אף חבר. יש חברות מאולצות כאלה שאין כבר עניין ואין לי כוחות לרדוף אחריהן יותר. אף אחד לא יוזם איתי.. ואני כבר מזמן מסרבת לרדוף אחרי אחרים.
והמשפחה.. נטשה גם היא בחלקה הגדול. והחלק השני סתם טרוד בענייניו.
ואני כל כך צריכה חיבוק אחד אמיתי.
ממישהו אחד שיודע עליי הכל ואוהב אותי ככה. שלא מציב לי תנאים לחברות ולא יעדים. מישהו שפשוט רוצה להיות בסביבה.. לתת לי חיבוק אוהב מדי פעם.
להקשיב.
ועם שאר השדים אסתדר בעצמי.. באמת שאני מספיק חזקה להתמודד עם הכל.
איכשהוא אני באמת אשה חזקה וצלולה.
אבל אם מישהו היה רק שם להגיד, אני איתך.. ברקע.
"אתפוס אותך כשתפלי
את לא לבד"
אז אקבל שוב מעט שמחת חיים לקום לעוד יום.
אני סובלת מדכאון. הוא מתחבא כל כך טוב ויודע לצאת רק כשאני מתחבאת.
אני כל כך רגילה שהוא שם, לא מכירה דרך אחרת לחשוב או להרגיש
זו הקללה שלי בחיים.
