לא, לא עזבתי.
פה ושם אני בצ'אט, לפעמים מדברת בטלפון, אבל לא יצא לי לכתוב לאחרונה בפורום, מבעיות טכניות ואחרות, והתגעגעתי... סיימתי את הבגרויות, קיבלתי בנקט, תקציב אישי נפרד מהמשפחה, גישה לרכבי הקיבוץ ואפילו מספר כביסה משלי (כתום 449
. בספטמבר אני מתחילה את שנת השירות במרכז ובאיזור החגים אנחנו יוצאים לדירות משלנו מחוץ לבית. כל הדברים שחלמתי עליהם מגיל 12, (בעיקר קבלת דירה משלי) ממש קרובים להתגשמות. שנים של הדחקת הכאב ושינון ש"רק עוד כמה שנים... ואני לא פה יותר..." יסתיימו. עצוב לי מאוד שחלק מהבעיות בבית, עליהם הצבעתי בקול, לא טופלו, ואחי ושתי אחיותיי הקטנות יעברו שנים לא קלות, עם אותן בעיות בדיוק כמו שאני עברתי. אני בספק אם להם יהיה האומץ להגיד בקול כמוני שמשהו פה לא בסדר. אני משתדלת להתנחם בעובדה שלהם יש אחות גדולה, משהו שלא היה לי (אלא אם כן אח מרביץ נחשב). אני עובדת במקום עבודה מעולה, בתי הילדים של כיתות א'-ב'-ג'. צוות המטפלות מאוד אוהב ומכבד אותי, וגם עם הילדים הולך לי לא רע. לפעמים בבקרים אני נאלצת להתפלל איתם. בהתחלה זה היה לי מאוד קשה, כי איפשהו הרגשתי שאת אי ההסכמה שלי לחינוך הלא נכון של הקיבוץ אני מעבירה הלאה. את החובה הזאת שכולם צריכים להיראות ולהתנהג אותו הדבר, ולא משנה מה אתה מרגיש. הילד חייב להתפלל בבוקר, למרות שלא בא לו היום, ואני תפקידי לגעור בו אם הוא סוגר באמצע התפילה את הסידור ומרים את העיניים לתקרה. החלטתי שאני ממשיכה בקטע הזה את הקו המקובל, פשוט כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לבלבל אותם. אני מברכת ברכת המזון איתם, ומקפידה על מה שצריך. איפשהו, שינוי הזווית הזאת, מילדה במערכת החינוך- למטפלת במערכת, גרם לי ליותר הבנה על למה הם חינכו אותנו ככה. הכעס, שהיה בי על החובה להיות שבלונות בנושא הדת, נרגע. חוץ מהעבודה, עוברת עלי תקופה לא כל כך קלה. אני לא יכולה להצביע על נקודה שבה הכל התחיל, אבל אני מאוד נפגעת מאנשים שמזלזלים בי, ולא נותנים לי טיפה של כבוד. אני לא יודעת איפה כתוב עלי שאני שק איגרוף, אבל האנשים שאמורים להיות הקרובים אלי ביותר מרשים לעצמם להגיד ולהתנהג אלי בצורה הכי משפילה שאפשר. אני מדברת על אחי הקטן (15), שהפך להיות רודן ודמות מאיימת ואלימה בחיי ובחיי אחיותיי, על אבא ואמא שלי, עליהם אני לא מסוגלת להרחיב את הדיבור ועל בני ובנות הכיתה שלי מהקיבוץ, איתם אני צריכה לנסוע ב1.8 לשבוע נופש. אני יודעת שהבנים קוטלים אותי רק משיעמום, ולמרות שאני לא מראה להם חיצונית, אני מאוד מאוד נפגעת מהדברים שלהם, ורק רוצה שיעזבו אותי בשקט וימצאו לעצמם תעסוקה אחרת. תארו לכם שבוע שלם דחוסים במכונית עם אנשים שאתם לא אוהבים, ולא אוהבים אתכם. אני לא מצליחה לנהל שיחה איתם מבלי שהם ירצו לסתום לי את הפה ולהעיף אותי לכל הרוחות (אני משתדלת לדבר רק כשאני חייבת). אני משתדלת לעודד את עצמי ולהיקבר בעבודה, כדי לפגוש את כל אותם האנשים כמה שפחות, אבל כשאני חוזרת הביתה, הכל עולה מחדש, ומזכיר לי שעוד יום הודחק, ואחותי הקטנה שוב בוכה בגללו, ושוב אני צריכה לבקש מאמא שלי שתרגיע את אחי, כי אני מפחדת על עצמי ועל האחיות שלי. בגלל שהקיבוץ נותן לנו יום חופש פעם בחודש, אני גם כמעט ולא יוצאת ממנו. כל הזעם מצטבר לי, ויוצא בצורת דמעות, דיכאון, המון smsים וניסיונות של חברים לעודד אותי. תודה למי שקרא ועל שנתתם לי להשתפך. אוהבת אתכם.
פה ושם אני בצ'אט, לפעמים מדברת בטלפון, אבל לא יצא לי לכתוב לאחרונה בפורום, מבעיות טכניות ואחרות, והתגעגעתי... סיימתי את הבגרויות, קיבלתי בנקט, תקציב אישי נפרד מהמשפחה, גישה לרכבי הקיבוץ ואפילו מספר כביסה משלי (כתום 449
. בספטמבר אני מתחילה את שנת השירות במרכז ובאיזור החגים אנחנו יוצאים לדירות משלנו מחוץ לבית. כל הדברים שחלמתי עליהם מגיל 12, (בעיקר קבלת דירה משלי) ממש קרובים להתגשמות. שנים של הדחקת הכאב ושינון ש"רק עוד כמה שנים... ואני לא פה יותר..." יסתיימו. עצוב לי מאוד שחלק מהבעיות בבית, עליהם הצבעתי בקול, לא טופלו, ואחי ושתי אחיותיי הקטנות יעברו שנים לא קלות, עם אותן בעיות בדיוק כמו שאני עברתי. אני בספק אם להם יהיה האומץ להגיד בקול כמוני שמשהו פה לא בסדר. אני משתדלת להתנחם בעובדה שלהם יש אחות גדולה, משהו שלא היה לי (אלא אם כן אח מרביץ נחשב). אני עובדת במקום עבודה מעולה, בתי הילדים של כיתות א'-ב'-ג'. צוות המטפלות מאוד אוהב ומכבד אותי, וגם עם הילדים הולך לי לא רע. לפעמים בבקרים אני נאלצת להתפלל איתם. בהתחלה זה היה לי מאוד קשה, כי איפשהו הרגשתי שאת אי ההסכמה שלי לחינוך הלא נכון של הקיבוץ אני מעבירה הלאה. את החובה הזאת שכולם צריכים להיראות ולהתנהג אותו הדבר, ולא משנה מה אתה מרגיש. הילד חייב להתפלל בבוקר, למרות שלא בא לו היום, ואני תפקידי לגעור בו אם הוא סוגר באמצע התפילה את הסידור ומרים את העיניים לתקרה. החלטתי שאני ממשיכה בקטע הזה את הקו המקובל, פשוט כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לבלבל אותם. אני מברכת ברכת המזון איתם, ומקפידה על מה שצריך. איפשהו, שינוי הזווית הזאת, מילדה במערכת החינוך- למטפלת במערכת, גרם לי ליותר הבנה על למה הם חינכו אותנו ככה. הכעס, שהיה בי על החובה להיות שבלונות בנושא הדת, נרגע. חוץ מהעבודה, עוברת עלי תקופה לא כל כך קלה. אני לא יכולה להצביע על נקודה שבה הכל התחיל, אבל אני מאוד נפגעת מאנשים שמזלזלים בי, ולא נותנים לי טיפה של כבוד. אני לא יודעת איפה כתוב עלי שאני שק איגרוף, אבל האנשים שאמורים להיות הקרובים אלי ביותר מרשים לעצמם להגיד ולהתנהג אלי בצורה הכי משפילה שאפשר. אני מדברת על אחי הקטן (15), שהפך להיות רודן ודמות מאיימת ואלימה בחיי ובחיי אחיותיי, על אבא ואמא שלי, עליהם אני לא מסוגלת להרחיב את הדיבור ועל בני ובנות הכיתה שלי מהקיבוץ, איתם אני צריכה לנסוע ב1.8 לשבוע נופש. אני יודעת שהבנים קוטלים אותי רק משיעמום, ולמרות שאני לא מראה להם חיצונית, אני מאוד מאוד נפגעת מהדברים שלהם, ורק רוצה שיעזבו אותי בשקט וימצאו לעצמם תעסוקה אחרת. תארו לכם שבוע שלם דחוסים במכונית עם אנשים שאתם לא אוהבים, ולא אוהבים אתכם. אני לא מצליחה לנהל שיחה איתם מבלי שהם ירצו לסתום לי את הפה ולהעיף אותי לכל הרוחות (אני משתדלת לדבר רק כשאני חייבת). אני משתדלת לעודד את עצמי ולהיקבר בעבודה, כדי לפגוש את כל אותם האנשים כמה שפחות, אבל כשאני חוזרת הביתה, הכל עולה מחדש, ומזכיר לי שעוד יום הודחק, ואחותי הקטנה שוב בוכה בגללו, ושוב אני צריכה לבקש מאמא שלי שתרגיע את אחי, כי אני מפחדת על עצמי ועל האחיות שלי. בגלל שהקיבוץ נותן לנו יום חופש פעם בחודש, אני גם כמעט ולא יוצאת ממנו. כל הזעם מצטבר לי, ויוצא בצורת דמעות, דיכאון, המון smsים וניסיונות של חברים לעודד אותי. תודה למי שקרא ועל שנתתם לי להשתפך. אוהבת אתכם.
