'לא יכול'

[irisgh]

'לא יכול'

כל כך בקלות הקטן מחליט שזה קשה לו מדי, והוא 'לא יכול'. לפעמים, זו אמונה אמיתית 'אמא, לא מצליח לי'. תכופות על דבר שהוא כלל לא ניסה, (טוב, כל פעם הוא מסוגל ליותר). אתמול למשל, הכנו כדורי שוקולוד. הוא אפילו לא רצה לנסות. משכתי את אבא אלינו, ואמרתי לו שיגיד שהוא 'לא יודע', ועניתי לאבא ש'ינסה, ויוכל גם לטעום'. בהמשך, כשהושטתי לו יניבי טעם

, ואח"כ חזר על זה שהוא לא יודע (מה שהסתבר כנכון) ובסוף עברנו לנחשי שוקולד. אבל כל דבר קטן, חצי נסיון או אפס נסיון, ו'לא מצליח לי' . למשל גם לגרוב גרביים. למרות שכבר לפני חצי שנה ראיתי אותו גורב גרביים, אז, במאמץ רב. מאז ויתר על הנסיון, ומסרב לנסות. הכל צריך או להצליח מיד (למשל, עלה על אופני שני גלגלים, עם גלגלי עזר, בחנות, ורכב עליהם כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. ואנו כלל לא ידענו שהוא יודע לרכב), או 'לא יודע'.

 

[לאה_מ]

לאורי יש רכבת עם פסים שהוא מרכיב -

אם הוא מרכיב את הפסים במעגל סגור, הרכבת נוסעת על הפסים ללא הפסקה. אם הוא מרכיב אותם בשרשרת שלא נסגרת, הרכבת יורדת מהפסים כשהיא מגיעה לקצה, והוא צריך כל פעם להפוך אותה ולהחזיר אותה. יש לא מעט פסים, והוא עוד לא הבין איך לגרום לפסים להסגר. אז הוא מרכיב את הפסים אחד אחרי השני, ואז לפעמים משחק כך ולפעמים מבקש ממני להרכיב לו בעיגול ("כי אני קטן"). הוא לא מבקש לנסות בעצמו להרכיב בעיגול. האם זה נחשב שהוא לא רוצה לנסות? לא יודעת. אני לא מסיקה מזה מסקנות לגבי סף התסכול שלו. אני שמחה כשהוא מנסה ומצליח (כמו שסיפרת בדוגמא של האופניים) ולא לוחצת עליו כשהוא לא מנסה. אם אני רואה שהוא החליט כן לנסות, אני מעודדת אותו, גם אם הוא לא הצליח ("שמתי לב שהצלחת להרכיב את הפסים הרבה יותר טוב היום - שיניתי ממש מעט פסים כדי לסגור את זה. כל הכבוד!"). בקיצור, אני לא בטוחה שמה שאת מתארת זו בעיה, או שזה יעבור עם התפתחות היכולות שלו. את מספרת שהוא עלה על אופניים והתחיל לרכב - אבל לפני שהוא עשה את זה, מן הסתם גם הוא לא ידע אם זה יצליח או לו - כלומר, הוא כן ניסה משהו חדש. והצליח. מצויין. אז אולי יותר חשובות לו כרגע חוויות הצלחה, וזה נראה לי לגיטימי לגמרי. מה שכן, עידוד זה תמיד טוב (לא שבח, עידוד - כלומר, על עצם הפעולה בלי קשר להצלחה או לאי הצלחה), ואת יכולה להראות לו שגם אתם מנסים דברים (אתה רוצה לאכול היום ביצה בקן לארוחת ערב? לא הכנתי אף פעם, אבל אני אנסה להכין ונראה אם אצליח...).

 

[כרמית מ.]

גם יש אחד כזה

(למרות שהיום זה כבר פחות בולט). הוא בוחר בעמדת התינוק ו"אני לא יכול". מה שאני עושה, זה להגיד לו - אני יודעת שאתה יכול לבד, אבל אם אתה רוצה להתפנק ושאני אעזור לך - אז בסדר גמור. (ולעזור לו, אלא אם כן אני ממש לא יכולה). ככה מצד אחד אני משדרת לו את האמונה שהוא יכול (אחת הטענות המרכזיות נגד "פינוק" ועשיה במקום, זה שזה מלמד את הילד לא להאמין בעצמו) ומצד שני, מורידה את הלחץ לעושת משהו שהוא לא רוצה (ולא ממש עקרוני). בפעמים אחרות - אני אומרת: בוא, אני אראה לך איך, ואח"כ תנסה לבד. בהזדמנויות אחרות (בלי קשר ישיר למקרים) אנחנו מדברים על זה שכשלומדים משהו חדש, לפעמים לוקח זמן עד שמצליחים, וצריך להתאמן (כמו על האופניים), וזה בסדר גמור לא להצליח, אבל אם ממשיכים לנסות אז בסוף לומדים. כיום, זה כבר מופיע הרבה פחות, וכשכן, אז יותר במשמעות של "אני לא רוצה".

 

[צימעס]

לא יכול? רוצה עזרה? בבקשה

לפמים אני מדריכה איך לעשות לבד - אם איני יכולה לעזור. אבל בד"כ אני מרגישה שלחץ "אתה יכול! תתאמץ!" רק מרחיק את ה"יעד".

 

[תמר,]

לי נראה, שאם עושים להם זה גם מרחיק

ואני רואה את זה מפרספקטיבה של ילד בן 6.5 שעל כל דבר אומר "לא יכול". שמתי לב לזה כשהבן השלישי, כשהיה בן שנה וחצי או שנתיים, רצה לעלות על הבינבה. כשאחיו הגדולים רצו לעלות בגיל הזה, הרמתי אותם אחרי שניסו קצת ולא הצליחו (זה ממש כמו לומר: "אתה לא יכול, תן לי לעזור לך"). עם הקטן ניסיתי לא להתערב. הוא אמר לי שהוא לא יכול, ביקשתי שינסה - ובסוף (להפתעתי) הוא הצליח. מזה למדתי, שצריך לתת לילד לעשות דברים, גם כשנראה לנו שזה גדול עליו. מצד שני - יש דברים שהוא בהחלט יכול לעשות, אבל הוא אומר שהוא לא מצליח (כמו שאיריס סיפרה - בלי שינסה בכלל). אם אעשה לו כל דבר, הוא יהפך לתלותי. ומצד שני - את אומרת שאם לוחצים "אתה יכול! תתאמץ!" זה מרחיק את היעד. השאלה היא: איך לעודד ילד לנסות בעצמו? להראות לו שאנחנו סומכים עליו שהוא יכול לעשות, לעורר בו את הבטחון שהוא יכול, ומתוך כך הוא יצליח. ההצעה של כרמית נראית לי טובה רק אם לא מיישמים אותה כל הזמן, אלא מידי פעם. אני צופה שהבן שלי "יתפנק" כל הזמן. הדרך שאני נקטתי בה, בלי לראות תוצאות משמחות, היתה לא לעזור ולומר להם שהם יכולים בהחלט (יש לי נטיה לעשות עבורם, ולכן הייתי קיצונית ולא התחלתי לעזור להם). השיטה הזאת לא הראתה שום תוצאות עם הגדול, אבל הבן השני, לעומת זאת, התחיל לאחרונה לבצע כל מיני דברים בעצמו - בלי לבקש עזרה לפני כן (הוא כנראה התייאש ממני לגמרי). יש לומר שלקח לו שלוש שנים או שנתיים להגיע למצב הזה

אז גם אני, כמו איריס, אשמח לשמוע רעיונות לעידוד ילדים. (ד"א, יש משפט שאני חוזרת עליו המון, ונמאס לי ממנו כבר: "אי אפשר 'לא להצליח' אם לא מנסים")

 

[צימעס]

אני מסכימה עם הפסקה הראשונה שלך

אבל זה לא מה שאמרתי. נכון מאוד שלהציע עזרה כשהיא אינה נדרשת - מחליש. אבל לתת עזרה כשאני מתבקשת - זו, מבחינתי, ממש אידאולוגיה (שכאמור - איני מצליחה לישם באופן "מלא"). למה? כי לא רק שהילדים מתקדמים בקצב שלהם, אלא הם גם לומדים להכיר את גבולות יכולתם. ילדים מנסיפ בעצמם. הם מאוד מאוד רוצים להיות בלתי-תלויים. מנסיוני, כל מה שאני צריכה לעשות, כדי שינסו לבד, זה לאפשר (ולנשוך את הלשון כשאני רוצה לעזור).

 

[ליליה והגמדים]

שיקוף...

אתה מרגיש שאתה לא יכול כי לא הצליח לך הרגע לעשות X, בוא נתגבר על החלק הקשה ביחד ואז תראה שאת השאר יהיה לך כבר קל לעשות. למשל.