לא יכולה יותר

ashlaya

New member
לא יכולה יותר ../images/Emo7.gif

טוב אז נכון הגננת הסבתות השכנים החברים כולם טוענים שעדי פיקח אבל.... זה אומר שצריך לוותר לו ולסלוח על הכל הוא עושה הכל דווקא נכון גיל שנתיים הנורא כשהוא משתולל והכוונה בועט או מרביץ לי אני מבקשת יפה שיפסיק מנסה להסביר מזהירה מחבקת ואחרי כל זה נשברת ומענישה שולחת לחדר - רק שאיך שהוא נכנס הוא אומר " אני אהיה ילד טוב סליחה" יוצא והכל נשכח ומההתחלה אתמול הסברתי לו מספר פעמים שאי אפשר לקפוץ לאמא על הבטן ושזה מאוד כואב לי אז מה היתה התוצאה....הוא עשה דווקא ודווקא וככה כמה פעמים הגנתי על עצמי עד שחטפתי מכה מאוד חזקה - טוב אולי ההורמונים אולי לא יודעת מה אבל יצאתי מדעתי ואמרתי לו שהפעם הוא בחדר עד הבוקר אז זה לא חוכמה כי הגיע שעת השינה הוא בכה והבטיח להיות ילד טוב ואז החצי הלך להרדים אותו כמו תמיד - לדעתי כאן זה כבר הרס את הענישה כל הלילה לא ישנתי ואני לא נרגעת גם בגן זה ככה הוא מתגרה בילדים כששולחים אותו לפינה או שהגננת קולטת מיד הוא מבטיח להיות ילד טוב מבקש סליחה ואחרי שניה זה חוזר בחיוך ענק אני חושבת שצריך לשנות גישה אבל מה?
 

אפרתש

New member
../images/Emo24.gif

קודם כל - זו באמת תקופה קשה. רוב הילדים עוברים אותה, ולא קל להתמודד איתה. ההתנהגות של עדי אינה אומרת שהוא ילד רע או שאתם הורים לא טובים. מהתיאור שלך, נשמע שאת לא מספיק ברורה איתו. את קופצת מקיצוניות לקיצוניות - קודם, את "מבקשת יפה" שהוא יפסיק להרביץ. למה לבקש יפה? אם אני ארביץ לך את תבקשי יפה או תודיעי לי שאת לא מוכנה לקבל מכות? אני בעד אמירות כמו "אני לא מוכנה שירביצו לי!" "זה כואב לי! תפסיק להרביץ תיכף ומיד!" "אני לא משחקת עם מי שמרביץ לי". אחרכך את מענישה. ומיד אחרכך "הכל נשכח". "נשכח"? לבקשות שלך הוא לא מתייחס ברצינות, כי הן בקשות עדינות ולא דרישה ברורה. וגם לעונש הוא לא מתייחס ברצינות כי תוך רגע אפשר לבטל אותו. אם אין לך אפשרות למנוע ממנו לקפוץ לך על הבטן - לכי לחדר אחר. זה יבהיר לו שעד באמת לא מקבלת את הקפיצות האלה. וכאשר הוא מבטיח להתנהג יפה, במקום מיד לשכוח הכל, לדבר איתו. לאמר לו שעכשו מאד כואבת לך הבטן. לאמר לו שאת עצובה בגלל מה שקרה.
 

ashlaya

New member
אם כך מהי הדרך בעצם ???

כשאני אומרת מבקשת יפה" אני מתכוונת שאני מסבירה לו עדי מותר לך לקפוץ על המיטה שלנו אבל לא על אמא יש מספיק מקום על המיטה ומזהירה אחרי פעם פעמיים של אני לא מרשה זה כואב וכו' ברור שאחרי מספר פעמים אני רואה שההסברים לא עוזרים אז אני נשברת ואם אחרי העונש כביכול לא לשכוח אז ? עד מתי לזכור לו את זה ? כמה זמן ענישה היא נורמלית בכלל ? אם אני מתרחקת ממנו למשל לחדר אחר הוא רודף אחרי ובוכה ואם אני מתעקשת שאני לא מעוניינת לשחק עם מי שמכאיב לי אז הוא מכה אותי בבכי אוף ....כלום לא נכון אצלנו ?
 

אפרתש

New member
הדרך היא קשה

חס ושלום אל תאבדי תקווה! אמרת שעדי ילד נבון. כמה פעמים כבר אמרת לו שאסור לקפוץ עלייך? אני בטוחה שהוא כבר זוכר את זה. לכן, ברגע שהוא קופץ, מה הטעם שוב להסביר לו? לדעתי מספיקה אמירה אחת "עדי! כבר אמרתי לך שזה מאד מכאיב לי שאתה קופץ עליי!" ומיד לקום וללכת לסלון תוך אמירה שכנראה אתם לא יכולים להיות כרגע באותו חדר. בסיפור שלך יש נורת אזהרה. אם את לא מסוגלת לגרום לילדך בן השנתיים שלא להרביץ לך, את עלולה להיכנס איתו למערכת יחסים בעייתית. אבל אתם עוד לא שם, עוד אפשר לשנות.
 
מסכימה עם אפרתש

גם בתוכן וגם ב
. גם יואבי בגיל הזה. כשהוא מתחיל לנסות להרביץ אני אומרת לו "לא" ו "אסור להרביץ" בתקיפות ובחומרה. אם יש צורך אני מחזיקה לו פיסית את הידיים כך שלא יוכל להרביץ. לעיתים הוא מבקש שאשכב איתו במיטתו, ואז הוא משחק עם הרגלים שלו עלי בצורה שלא נעימה לי. שוב אני אומרת לו אסור תקיף. מחזיקה לו את הרגלים, ואם לא עוזר אני מסבירה לו שככה לא נעים לי להיות איתו וקמה מהמיטה. המסר מאוד חזק וברור, בלי עונשים שאני לא בטוחה באפקטיביות שלהם כי ככל שעובר הזמן כבר לא ברור למה ניתן העונש, ובלי הסברים שהם בעיני מיותרים ופחות מדי תקיפים. הוא יודע שאסור להרביץ, לא צריך להסביר לו את זה שוב. אני חייבת לציין בגאוה שזה מאוד אפקטיבי. תקופות של הרבצה או נשיכות הן קצרות מאוד אצלו, והוא מרביץ מאוד בעדינות
. בכלל הוא ילד טוב ומקסים
 
אולי מניעה במקום תגובה...

אני אישית נוהגת לומר מה תהיה התוצאה. עומר לא רצה למשל לקום הבוקר וזו כבר סאגה של בוקר שנמשכת מתחילת השבוע. הודעתי שאני סופרת בדיוק דקה, אם בסיומה הוא לא באמבטיה (פיפי וצחצוח שיניים) אין קייטנות בקיץ כי אני לא מוכנה לעמוד בחודשיים של מאבקי קימה בבוקר. הוא (כבר גדול מזה שלך) הגיב ב"את לא תעשי את זה", אז ציינתי ביובש שהוא לא היה רוצה לקחת את הסיכון מול הסיכוי שלא אעשה את זה והוא יודע שכשמגיעים לקצה הסבלנות שלי אני עושה מה שאומרת. אז הוא שאל אם הגעתי לקצה הסבלנות שלי והגבתי ב"1....2...." (לא הייתי צריכה להגיע ל-3). הוא ידע מראש מה יהיה המחיר והוא ידע שישלם אותו. היה לנו בעבר קטע עם פוגים בתפוצ'יפס. הוא פתח חבילות בשביל הפוגים. הודעתי שאם עוד פעם זה קורה לא נכנס יותר תפוצ'יפס לבית הזה לעולם. אחרי חודשיים (!) באתי לקחת אריזת רביעיה מהארון וגילית שכל התפוצ'יפסים פתוחים ללא פוגים. מאז - הוא כל שבוע מבקש תפוצ'יפס, וכל שבוע מקבל אותה תשובה. לדעתי הוא ממשיך לבקש כי הוא זקוק לתחושת הגבול שמעניקה לו התשובה שלי. יש לו על מי לסמוך (באופן מתעתע, דרך עקביות התשובה השלילית). רעות יודעת שאם היא מרביצה לאמא אני מבקשת פעם אחת להפסיק ובפעם השניה אני מרחיקה אותה ממני. ועוד משהו - אני בהחלט מחמירה טון ופנים באמירות הללו כי ילדים עולים בחדות מדהימה על דו-משמעות. לגבי הפינה - הרחקה זה בסדר (לא נעים לי להיות ליד מי שמרביצה לי), העמדה בפינה לדעתי זה משפיל. לא הייתי סובלת את זה משום גננת. במעון מפרידים (מעבירים בין הקבוצות, או שילד/ה נשאר/ת "לעזור לנקות" כשכולם בחצר, וכל מיני פטנטים כאלה). לא מעמידים בפינה.
 

ashlaya

New member
חשבתי על המניעה והתלבטתי אם

הוא יזכור למה? למשל עדי ממש אוהב אקטימל / פופאייס חשבתי להתנות לו בהתנהגות שלו אבל אני חוששת שהוא לא יבין למה אין אקטימל בבוקר כשאתמול הוא לא התנהג יפה למשל או אחה"צ כשבבוקר הוא לא התנהג יפה בקשר ל"פינה" זה לא ממש מציק לו לרוב הוא מתנדב באושר ולא מרגיש בעונש ברור שזאת טעות גדולה יותר אבל אני בוחרת לרוב בללכת לחדר שלו כי שם הוא יוכל להעסיק עצמו בלי קשר אלי.... רק שהוא מסרב....
 
ההתנייה צ"ל ישירה

אם רעות שפכה במשך תקופה אקטימל בקביעות ובאופן מודע (ואם לא ידעתן - החיידק המיקרוביוטי "שורף" ציפוי של מרצפות אבן ושומשום ומשאיר צריבה), אז לא קניתי בסו"ש אחד אקטימל. היא נורא בכתה ("רוצה אימל") והסברתי שאני לא קונה כי זה כל פעם נשפך ופוגע ברצפה ועושה לאמא המון עבודה בנקיון ואנחנו קונים כי זה טעים וכייף - אם זה עושה לא כיף, מפסיקים לקנות. בסופו של סוה"ש אחרי 2 אפיזודות היא אמרה "רעותי לא תשפוך יותר" והאקטימל חזר למקומותינו. מדי פעם אם נשפך לה היא באה לומר לי שזה "לא בכוונה". הצבתי גבול - היא חשה כנראה פטורה מלבדוק אותו ולא בא לה לשלם את המחיר של אותה בדיקה. על מכות - אני מרחיקה ומגיבה ברצינות מלאה. לא ארחיק על שפיכת אקטימל ולא אפסיק לקנות אקטימל על מכות. וכל תגובה - מיידית ככל האפשר.
 

ליאת +

New member
זה מה שאקטימל עושה??

(אולי זה ההסבר לכתם הלבן שלא יורד מריצפת המטבח?)
 

טאשקה

New member
מסכימה עם ליליה. ההתניה צריכה

להיות איכשהו קשורה למעשה. אין שום קשר בין להרביץ ללאכול משהו טעים. כשבני מרביץ, אני מחזיקה לו את הידיים או את הרגליים ואומרת בתקיפות:"אסור להרביץ. זה כואב." כך כמה פעמים. בדרך כלל זה עובד. אם לא - אני מתרחקת ממנו, אבל זה לא קורה הרבה. לדעתי לא ממש נעים לו כשמחזיקים אותו בכוח, לכן הוא מפסיק. זה לא עובד ב 100% מהמקרים, אבל עובד. לגבי השליחה לחדר, ניסיתי, זה לא עבד וגרוע מכך הוא התחיל לפחד להכנס לבד לחדר שלו. זה כנראה עושה לו אסוציאציה של עונש. אם שום דבר ממה שציינתי מעלה לא עובד (ובדרך כלל זה דווקא כן) אפשר להציע לו פשוט עיסוק/משחק אחר.
 

yossi123

New member
בשיטת אדלר קוראים לזה תוצאה טבעית

ילד בעצם צריך להבין שלמעשיו יש תוצאות טבעיות: לדוגמא אם לא אשים את החפצים שלי במקום הם יאבדו, אם אני אכה את אמא היא תתרחק ממני, וכד'. לא נראה לי שיש לבזבז מילים רבות אלא בקיצור ושיבין מה התוצאות הטבעיות של העניין.
 

ashlaya

New member
או קיי אנסה את שיטת הריחוק למרות...

שהוא רודף אחרי ולא מניח.... זה מספיק יעיל שאני רוצה להתרחק ?
 
לא, זה לא

חשוב שתבטאי מילולית ובטון תקיף (אך שקט) את הבחירה שלך להתרחק ו/או להרחיק אותו (כי בתור הצד המותקף, הוגן יותר שהוא יורחק ולא את). אני אומרת את כל הדברים הללו, גם בגיל שהם לכאורה לא מבינים. אני גם אומרת שהיא תורחק בכל פעם שזה יקרה ונותנת לה "סולם" לפרום את הפלונטר: אם תפסיקי להרביץ ותתני לאמא נשיקה איפה שהכאבת לה את יכולה לחזור. כבר קרה (בהתחלה) שהייתי צריכה להרחיק 3-4 פעמים ברציפות בתוך 5 דקות כי חלק מבחינת הגבול היא לא לקבל מרות ולחזור בריצה. ההרחקה היא מטר ממני ובאותו חדר. פשוט לא לידי.
 
זו באמת תקופה מאד מאד מאתגרת

(במילים אחרות - קשה, קשה
). במעט הפעמים שבהן אמרתי שאם הוא עושה X, אז הוא לא יקבל Y (כשY בכלל לא קשור ל-X), ממש ממש הצטערתי על כך שניה לאחר שהמילים יצאו מפי. יש פיתוי מסויים להגיד משפטים שכאלה (מורשת חינוך קלוקל), אבל אני מאד מאד משתדלת לזכור את התחושה הקשה שלי כילדה (מבוגרת יותר בגיל) של חוסר הפרופורציות בין המעשה שעשיתי (בהנחה שהוא אכן לא תקין) לבין התגובה ההורית. ולפעמים היה מדובר על חוסר קשר מוחלט בין המעשה לתגובה, ולא רק חוסר פרופורציה. אני משתדלת שלתגובה יהיה קשר ישיר ומיידי עם המעשה. אם הוא מתחיל לזרוק/לשפוך את האוכל מהצלחת, אז אחרי פעם אחת שבה אני מתריעה - הצלחת חיש מהר עוברת למטבח. כשהצלחת מוחזרת לשולחן, אין יותר זריקה/שפיכה, אלא אכילה מסודרת. וגם אם הוא מרביץ לי, אני מרחיקה אותו ממני בתקיפות (מרחק ממש קצר, אבל משמעותי) תוך אמירה חד משמעית שזה כואב לי ואני לא מסכימה שהוא ירביץ לי. אם זה לא עוזר, אני פשוט מתרחקת בעצמי ואומרת שלא נעים לי להיות איתו כשהוא מרביץ לי. זה עובד. ומה שהכי משרת את המטרה - הסחת דעת. במקום להתעכב על ויכוחים ומאבקי כוח, אני משתדלת לעבור לפעילות שתהיה כיפית לשנינו. תראי, את בתקופה לא קלה ודי ברור שקשה עכשיו. אולי יש אפשרות שבשעות שאת איתו לא תהיי לבד? עוד חברה עם ילד, סבתא, דודה וכו'? כשאני יודעת מראש שאני בשעות קשות, אני משתדלת למצוא לכך פתרון של הימצאות בחברה. משום מה מידת הסבלנות שלי אז גדלה.
 

yossi123

New member
אני הייתי קצת מאוררת אותנו זה מזו

ולהפך. לצאת לקבל כוח ורק אז לחזור. איפה בן הזוג בסיפור?
 
למעלה