לא יכולה יותר (ט')

[michela3]

לא יכולה יותר (ט')

אני כל כך עצובה ומיואשת...
לא רציתי להגיע למצב הזה אני בלי מילים רק עם מועקה ודמעות חונקות
אני לא יכולה יותר ככה אני מרגישה הכי לבד בעולם, אני מול כולם
לא אכפת לי כבר אם המצב שלי ידרדר או לא העיקר להיות רזה!
זה עצוב.

 

[levshavur]

מיכאלה

שלום לך
זה באמת עצוב לחשוב שהדבר החשוב זה להיות רזה, אבל טוב שאת מודעת לבעיה
כי ככה תוכלי להגיע גם לפיתרון...תתחילי מצעדים קטנים ועוד אחד ועוד אחד...עד שזה כבר לא יהיה הדבר הכי חשוב. יש בחיים כל כך הרבה דברים יפים לגלות ולעשות וליהנות
אני חושבת שזה הפסד נורא שאת לא מתייחסת לחיים במימד החיובי...
אחד הדברים הטובים בפורום זה שאת לא לבד אנשים מגיבים לך, אכפת להם מימך...
ובמיוחד כשיש מפגש פורום אפשר לגלות מי הן אלו שמאחורי המקלדת...

לפעמים חברות שלי לא יכולות לעזור כי אני במצב שהן לא מכירות..אז תחושת הלבד
קיימת...
אני מאוד מבינה אותך בהקשר הזה.
אני מבינה גם את תחושת התקיעות כאילו אין דרך לצאת מהמחלה הזו , אבל באמת
שיש זה תלויי כמה מאמץ את מוכנה להשקיע בזה..
בבקשה אל תתייאשי אוהבים אותך פה...

לבשה.

 

[שישמים אחרים]

מה יהיה אחרת,

בפנטזיה שלך, אם תהיי רזה? מה יהיה שונה מעכשיו?
אני מסכימה איתך שזה עצוב, אבל בניגוד אלייך, אני לא מאמינה שאת חייבת להשאר במצב הזה. יש אפשרויות אחרות. סליחה שאני לא זוכרת - את בטיפול? יש לך מקום בטוח לדבר בו על הדברים שעומדים מאחורי הרצון להיות רזה? לבכות את הדמעות האלה?

 

[hory0]

יקרה,
אני רוצה שיהיו לי המילים הנכונות להגיד לך, וקשה לי כי ברגע זה ובהרבה רגעים נוספים להגיב כי אני מזדהה עם המילים שלך ככ. עם זה שהכל נעלם מהאופק ורק הרזון בוהק שם ומהפנט אליו. והשאיפה היחידה. העליונה.

אבל אני רוצה לשאול אותך, האם תמיד זה היה ככה?
האם היו/יש רגעים שאת מסוגלת לרצות בשבילך דברים אחרים?
יש תקופות שההיפנוזה ככ חזקה שאי אפשר לראות שום דבר אחר בעיניים, אבל לפחות אצלי אלו תקופות. זה תמיד תמיד שם. אבל לפעמים אפשר לרגע לראות או להרגיש גם דברים אחרים.

שולחת חיבוק חזק,
ורוצה שתדעי שאת לא לבד.

 

[michela3]

תודה לכולכן...

תודה לכולכן אתן מדהימות אף פעם לא חשבתי שאני אמצא את המקום שלי בפורום, שיהיה לי קל לדבר ולשתף ושממש יבינו אותי.
אני הייתי בטיפול בתל השומר והפסקתי לא מצאתי את עצמי שם ועכשיו אני מנסה באגם אולי שם אני אמצא את עצמי.
לאחרונה אני מרגישה שהבולמיה וכל המחלה הזאת זה מה שמגדיר אותי אני כלום בלי זה השאיפה לרדת ולרזות משתלטת עלי ואני לא מצליחה לחשוב מעבר לזה.
כל החיים הייתי כל כך ההפך מרזה שעד שהצלחתי להגיע לשאיפה שלי אני מפחדת פחד מוות לחזור אחורה, אני מרגישה שאף פעם אני לא אהיה מרוצה מהמשקל שלי יש לי עוד כל כך הרבה לרדת.
תמיד חשבתי שאני חזקה ושום דבר לא יצליח לערער אותי. ובכי היה כל כך רחוק ממני אני שונאת לבכות אני מרגישה כל כך חלשה. אין לי כוח לכלום.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

בכי הוא לא חולשה

מותר לבכות, ומותר לדבר על מה שאת מרגישה, ומותר לכתוב את זה,
ואני שמחה שאת עושה את זה, ושמחה שאת עושה את זה כאן

מי שהייתה בתוך המחלה הזו מכירה היטב את ההרגשה שאת מתארת- שהחולי הופך להיות הזהות.
הוא משתלט על המחשבות, על ההתנהגות, על מה שאת מכניסה פנימה ומה שאת מוציאה החוצה, מנהל את סדר היום שלך ואת הקשרים החברתיים שלך... ככה שלא פלא שאת מרגישה שזה כל מה שיש לך.
אבל היית קיימת עוד לפני ההפרעה. היו לך פחדים, מחשבות, רגשות, חברים, תחביבים, לו"ז, כשרונות, יחסים משפחתיים- הכל היה לפני, גם בלי החולי, ויהיה לך גם בעתיד.
זה בסדר שאת בתוך התחושה הזו, החשוב הוא שתביאי אותה לטיפול,
ושתסכימי באמת להעזר באמת ולהתמך בהם,
את צריכה את העזרה הזו כל כך...