לא יכולה יותר...(ט)
- פותח הנושא TinaBa
- פורסם בתאריך
זה כל כך כואב רק לחשוב על זה. לספר את זה...
היא היחידה שיודעת. ששמעה ממני מה קרה. שרואה אותי כואבת ומתייסרת עם המציאות, עם הזכרונות.
שהצליחה אולי במעט לעזור לי לקיים הבנה נוספת, מקבילה, שאני לא אשמה. שלא בחרתי בזה...
ואז היא אומרת איזה שטות.
והכל מתפרק.
מתמוטט.
פתאום גם היא נתפסת כמאשימה.
כמו מחזיקה מולי את המראה רק כדי להראות לי כמה אני גועלית ודוחה.
אז האדם היחיד שיודע הכל ואמור לעזור לי להחזיק את ההבנה שאני לא אשמה, גם הוא פתאום הופך למאשים ונגעל.
ואני נשארת עם כל הכאב לבד.
ובנוסף, עם הוכחה לעצמי שאני לא מדמיינת- אני ב-א-מ-ת דוחה ומגעילה. ראויה רק לכאב ולסבל.
כואב לי נורא.
רוצה נורא להכאיב. לחתוך. לסמם את עצמי במשהו (כבר לא משנה מה). רק לברוח ממה שאני.
היא היחידה שיודעת. ששמעה ממני מה קרה. שרואה אותי כואבת ומתייסרת עם המציאות, עם הזכרונות.
שהצליחה אולי במעט לעזור לי לקיים הבנה נוספת, מקבילה, שאני לא אשמה. שלא בחרתי בזה...
ואז היא אומרת איזה שטות.
והכל מתפרק.
מתמוטט.
פתאום גם היא נתפסת כמאשימה.
כמו מחזיקה מולי את המראה רק כדי להראות לי כמה אני גועלית ודוחה.
אז האדם היחיד שיודע הכל ואמור לעזור לי להחזיק את ההבנה שאני לא אשמה, גם הוא פתאום הופך למאשים ונגעל.
ואני נשארת עם כל הכאב לבד.
ובנוסף, עם הוכחה לעצמי שאני לא מדמיינת- אני ב-א-מ-ת דוחה ומגעילה. ראויה רק לכאב ולסבל.
כואב לי נורא.
רוצה נורא להכאיב. לחתוך. לסמם את עצמי במשהו (כבר לא משנה מה). רק לברוח ממה שאני.
דיברת איתה על זה?
אני מתארת לעצמי שאם היא הצליחה לקנות את אמונך עד עכשיו זה סיכוי סביר שנפלה ביניכן אי הבנה.. ובכל מקרה- את חייבת לדבר איתה על זה בדחיפות.. זו דעתי.
את בטח לא דוחה ומגעילה. את בנאדם מדהים ויפיפיה.
אני חושבת שכדאי לך לצלצל אליה או לכתוב לה הודעה, במייל.. לנסות להציל את המצב. אם היא הייתה יודעת שכך את מרגישה, איך לדעתך היא הייתה מתנהגת?
אני מתארת לעצמי שאם היא הצליחה לקנות את אמונך עד עכשיו זה סיכוי סביר שנפלה ביניכן אי הבנה.. ובכל מקרה- את חייבת לדבר איתה על זה בדחיפות.. זו דעתי.
את בטח לא דוחה ומגעילה. את בנאדם מדהים ויפיפיה.
אני חושבת שכדאי לך לצלצל אליה או לכתוב לה הודעה, במייל.. לנסות להציל את המצב. אם היא הייתה יודעת שכך את מרגישה, איך לדעתך היא הייתה מתנהגת?
הצלחתי עוד בפגישה (ט)
להגיד לה מה אני מרגישה.
או יותר נכון- פשוט התפרקתי.
אבל לא היה יותר מידי זמן לדבר על זה כמו שצריך בפגישה.
ונשארתי עם זה לבד לגמרי.
הרבה יותר מידי זמן.
ובנתיים אני מפורקת לגמרי.
זה מקום כלכך רגיש וכלכך כואב.
לא יודעת להכיל את העוצמות האלה
את השנאה והתיעוב.
רק רוצה לברוח מכל מה שהוא אני...
רוצה להקיא את עצמי לדעת. לקחת כדור ולברוח למציאות אחרת. לחתוך ולהתבוסס בדם.
רק לזה אני ראויה.....
להגיד לה מה אני מרגישה.
או יותר נכון- פשוט התפרקתי.
אבל לא היה יותר מידי זמן לדבר על זה כמו שצריך בפגישה.
ונשארתי עם זה לבד לגמרי.
הרבה יותר מידי זמן.
ובנתיים אני מפורקת לגמרי.
זה מקום כלכך רגיש וכלכך כואב.
לא יודעת להכיל את העוצמות האלה
את השנאה והתיעוב.
רק רוצה לברוח מכל מה שהוא אני...
רוצה להקיא את עצמי לדעת. לקחת כדור ולברוח למציאות אחרת. לחתוך ולהתבוסס בדם.
רק לזה אני ראויה.....
לא מסוגלת להתקשר אליה ביומיום,
אז בטח ובטח לא עכשיו....
וגם- מה אני אגיד לה? שום דבר שהיא תגיד עכשיו לא יעזור...
העבודה היא שלי על הפרשנות שאני נותנת לזה. על זה שהכל מתמוטט בשניה אחת ממשפט אחד.
ואפשר לעשות את זה רק בפגישה...
אני צריכה להתמקד כרגע בלהחזיק מעמד התנהגותית...
תודה על החיבוק. זה חשוב לי מאוד...
אז בטח ובטח לא עכשיו....
וגם- מה אני אגיד לה? שום דבר שהיא תגיד עכשיו לא יעזור...
העבודה היא שלי על הפרשנות שאני נותנת לזה. על זה שהכל מתמוטט בשניה אחת ממשפט אחד.
ואפשר לעשות את זה רק בפגישה...
אני צריכה להתמקד כרגע בלהחזיק מעמד התנהגותית...
תודה על החיבוק. זה חשוב לי מאוד...
אוי..אהובה שלי!!
אני קוראת את זעקת השבר שלך, ומרגישה כמה את שבורה וכואבת, כמה שנאה מפעפעת בקירבך, כמה אשמה חונקת אותך מבפנים, כמה הצורך להלקות ולהכאיב הוא עז ובעיקר כמה את מותשת ומרוסקת מהכל...כמה זה פשוט יותר מדיי מכדי להכיל.. וכואב לי עמוק בפנים לשמוע אותך ככה, להרגיש כמה כואב לך..כמה כואב לאדם היקר והמופלא שהוא- את. לאדם שאני מרגישה שראוי לכל כך הרבה טוב ורוגע ונעימות, לכל כך הרבה אהבה וחמלה, לחיבוק חם ואוהב ועוטף ללא הפוגה.. ואני מצטערת שכואב כל כך.
אני רוצה להגיב לך ואני חווה קונפליקט, מצד אחד יש בי הזדהות כל כך גדולה עם התחושות שאת חווה ואני מרגישה אותך מדברת מקרבי, מדובבת את שנחנק בתוכי, ומצד שני, כשאת אומרת את הדברים בהתייחס אליך, זה פשוט לא ייתכן. שלך אין זכות קיום? שלך מגיע לכאוב? שאת דוחה? ובאשמת מה? באשמת דברים שקרו לך, באשמת חוויות קשות שנאלצת לחוות? ברור לי שלא. את לא אשמה. ואני כאן לזעוק ולהזכיר לך. את לא אשמה!! אבל ברור לי גם שאלו התחושות שמציפות אותך כרגע וכל הסבר רציונאלי נמחק מתחת לתחושות הפנימיות ההרסניות הללו שאין להם שום קשר לרציונאל אלא רק לעוצמות עצומות של כאב וסבל שאין איך להכיל, ואין איך להתמודד, מלבד להפנות אותם אליך.. לצערי. ואני כל כך מחזקת אותך על המאמץ לא לתת לרצונות הללו להתגשם בפועל..להחזיק..את גיבורה כל כך.
יקירה, בואי תנסי לכתוב לעצמך על מה את שונאת את עצמך כל כך? מה מצדיק את השנאה הזו? לא האשמות נוספות כלפי עצמך, אלא נסיון לברר ולהביט בהררי השנאה, להבין מה מתפיח אותם, לפרוט הכל לפרטי פרטים (ככל יכולתך) ולבחון האם את מרשה לזה להתפיח את הררי השנאה בקירבך..את הררי השנאה כלפי עצמך..את מוכנה רק לנסות?
אהובה, אני מבינה ומרגישה כמה ההערה הלא במקום של הפסיכולוגית מוטטה את כל מה שבנית והחזקת ונתמכת בו, במאמצים כה רבים, ואני יודעת כמה ההרגשה היא כרגע שהכל אבוד, והתהום היא עמוקה וקודרת, והכל רק ממשיך לפצוע עוד ועוד ולכאורה אין מכך מוצא וגם לא יהיה. אבל, יקרה שלי, תנסי להזכיר לעצמך שהתהום הזו שאת נשאבת אליה כעת היא מתעתעת. הרי אם תקופה כל כך ארוכה הצלחת לבנות אמון וביטחון בפסיכולוגית ובאמון שלה בך ובמה שחווית, האם אמנם הכל יתפרק ברגע? האם אמנם היא התכוונה לבטל הכל? ייתכן שיש אפשרות נוספת? אני חושבת שבנושאים שכל כך רגישים וקריטיים עבורינו, כל מילה הכי קטנה ממוטטת הכל עבורינו, ומצד אחד זה הכי מתסכל שדווקא כאן היא שגתה כל כך והרסה כל כך, ומצד שני, תנסי מעט מעט להכיל את התמונה בשלמותה, לבחון את מה שהיה ממבט רחב יותר..אני יודעת שאת מסוגלת לכך. ואם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.. אבל שתהיה בתוכך התודעה הזו כשתהיי מסוגלת.
ולבינתיים (ותמיד), אני מחבקת אותך חזק, חזק, ולא מרפה..עוטפת אותך עם המון חמלה, אהבה וקבלה, ומקווה שתאפשרי למשהו מזה לחדור לליבך. אני ימשיך לחבק עד שמשהו יחלחל..
אני איתך, חושבת עליך המון..
יקירה,
אוהבת אותך, בדיוק כמו שאת.
(היה לי בלאגן שלם של מחשבות ותחושות, מקווה שמשהו מזה יצא ברור..)
אני קוראת את זעקת השבר שלך, ומרגישה כמה את שבורה וכואבת, כמה שנאה מפעפעת בקירבך, כמה אשמה חונקת אותך מבפנים, כמה הצורך להלקות ולהכאיב הוא עז ובעיקר כמה את מותשת ומרוסקת מהכל...כמה זה פשוט יותר מדיי מכדי להכיל.. וכואב לי עמוק בפנים לשמוע אותך ככה, להרגיש כמה כואב לך..כמה כואב לאדם היקר והמופלא שהוא- את. לאדם שאני מרגישה שראוי לכל כך הרבה טוב ורוגע ונעימות, לכל כך הרבה אהבה וחמלה, לחיבוק חם ואוהב ועוטף ללא הפוגה.. ואני מצטערת שכואב כל כך.
אני רוצה להגיב לך ואני חווה קונפליקט, מצד אחד יש בי הזדהות כל כך גדולה עם התחושות שאת חווה ואני מרגישה אותך מדברת מקרבי, מדובבת את שנחנק בתוכי, ומצד שני, כשאת אומרת את הדברים בהתייחס אליך, זה פשוט לא ייתכן. שלך אין זכות קיום? שלך מגיע לכאוב? שאת דוחה? ובאשמת מה? באשמת דברים שקרו לך, באשמת חוויות קשות שנאלצת לחוות? ברור לי שלא. את לא אשמה. ואני כאן לזעוק ולהזכיר לך. את לא אשמה!! אבל ברור לי גם שאלו התחושות שמציפות אותך כרגע וכל הסבר רציונאלי נמחק מתחת לתחושות הפנימיות ההרסניות הללו שאין להם שום קשר לרציונאל אלא רק לעוצמות עצומות של כאב וסבל שאין איך להכיל, ואין איך להתמודד, מלבד להפנות אותם אליך.. לצערי. ואני כל כך מחזקת אותך על המאמץ לא לתת לרצונות הללו להתגשם בפועל..להחזיק..את גיבורה כל כך.
יקירה, בואי תנסי לכתוב לעצמך על מה את שונאת את עצמך כל כך? מה מצדיק את השנאה הזו? לא האשמות נוספות כלפי עצמך, אלא נסיון לברר ולהביט בהררי השנאה, להבין מה מתפיח אותם, לפרוט הכל לפרטי פרטים (ככל יכולתך) ולבחון האם את מרשה לזה להתפיח את הררי השנאה בקירבך..את הררי השנאה כלפי עצמך..את מוכנה רק לנסות?
אהובה, אני מבינה ומרגישה כמה ההערה הלא במקום של הפסיכולוגית מוטטה את כל מה שבנית והחזקת ונתמכת בו, במאמצים כה רבים, ואני יודעת כמה ההרגשה היא כרגע שהכל אבוד, והתהום היא עמוקה וקודרת, והכל רק ממשיך לפצוע עוד ועוד ולכאורה אין מכך מוצא וגם לא יהיה. אבל, יקרה שלי, תנסי להזכיר לעצמך שהתהום הזו שאת נשאבת אליה כעת היא מתעתעת. הרי אם תקופה כל כך ארוכה הצלחת לבנות אמון וביטחון בפסיכולוגית ובאמון שלה בך ובמה שחווית, האם אמנם הכל יתפרק ברגע? האם אמנם היא התכוונה לבטל הכל? ייתכן שיש אפשרות נוספת? אני חושבת שבנושאים שכל כך רגישים וקריטיים עבורינו, כל מילה הכי קטנה ממוטטת הכל עבורינו, ומצד אחד זה הכי מתסכל שדווקא כאן היא שגתה כל כך והרסה כל כך, ומצד שני, תנסי מעט מעט להכיל את התמונה בשלמותה, לבחון את מה שהיה ממבט רחב יותר..אני יודעת שאת מסוגלת לכך. ואם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.. אבל שתהיה בתוכך התודעה הזו כשתהיי מסוגלת.
ולבינתיים (ותמיד), אני מחבקת אותך חזק, חזק, ולא מרפה..עוטפת אותך עם המון חמלה, אהבה וקבלה, ומקווה שתאפשרי למשהו מזה לחדור לליבך. אני ימשיך לחבק עד שמשהו יחלחל..
אני איתך, חושבת עליך המון..
יקירה,
אוהבת אותך, בדיוק כמו שאת.
(היה לי בלאגן שלם של מחשבות ותחושות, מקווה שמשהו מזה יצא ברור..)
פרפר בתוך אגרוף
New member
אוי...
כמה מכאיב כשבתוך הטיפול קורה דבר כזה.
המקום הבטוח הופך בשניה למפחיד כמו כל שאר העולם.
איכשהוא, נראה לי שבכל טיפול שקשור לפגיעה- אין ברירה אלא לעבור גם נקודות כאלו, אני לא יודעת בדיוק להסביר, אבל נראה לי שכשזה קורה בתוך הטיפול זה כאילו החומרים שמהם עשויה הפגיעה-
שבירה של האמון, טלטלה של כל מה שבטוח-
מגיעים לתוך חדר הטיפול בצורה הכי אותנטית, וזה הכי קשה בעולם,
אבל קורה כי זה מה שלדבר על פגיעה עושה.
[אני מקווה שאני מובנת]
דאגתי לך נורא בהודעה הראשונה, אבל אח"כ קראתי אותך כותבת שאת מבינה שיש לפרשנות שלך לדברים חלק במה שאת מרגישה, ושזה משהו שצריך לעבוד עליו איתה, זה נשמע כמו פרופורציות נכונות ואני מאמינה שאם תחזיקי בזה עוד קצת תוכלי גם להגיע ולהמשיך את העבודה איתה.
עצם זה שאמרת לה בתוך הטיפול איך את מרגישה- את מבינה כמה זה גדול? זה הרי לא משהו שהיה קורה תקופת זמן לא ארוכה אחורה...
את מדהימה.
ואם צריך להזכיר,
את לא אשמה. את לא.
את לא אחראית למה שקרה.
את לא עשית את זה.
זה לא אומר כלום עלייך.
כמה מכאיב כשבתוך הטיפול קורה דבר כזה.
המקום הבטוח הופך בשניה למפחיד כמו כל שאר העולם.
איכשהוא, נראה לי שבכל טיפול שקשור לפגיעה- אין ברירה אלא לעבור גם נקודות כאלו, אני לא יודעת בדיוק להסביר, אבל נראה לי שכשזה קורה בתוך הטיפול זה כאילו החומרים שמהם עשויה הפגיעה-
שבירה של האמון, טלטלה של כל מה שבטוח-
מגיעים לתוך חדר הטיפול בצורה הכי אותנטית, וזה הכי קשה בעולם,
אבל קורה כי זה מה שלדבר על פגיעה עושה.
[אני מקווה שאני מובנת]
דאגתי לך נורא בהודעה הראשונה, אבל אח"כ קראתי אותך כותבת שאת מבינה שיש לפרשנות שלך לדברים חלק במה שאת מרגישה, ושזה משהו שצריך לעבוד עליו איתה, זה נשמע כמו פרופורציות נכונות ואני מאמינה שאם תחזיקי בזה עוד קצת תוכלי גם להגיע ולהמשיך את העבודה איתה.
עצם זה שאמרת לה בתוך הטיפול איך את מרגישה- את מבינה כמה זה גדול? זה הרי לא משהו שהיה קורה תקופת זמן לא ארוכה אחורה...
את מדהימה.
ואם צריך להזכיר,
את לא אשמה. את לא.
את לא אחראית למה שקרה.
את לא עשית את זה.
זה לא אומר כלום עלייך.
יקרה,
את ממש מובנת, וברור לי שנפתח פה פתח חשוב מאין כמוהו שיאפשר גדילה בסופו של דבר. רק בנתיים כואב מאוד מאוד.
ואת צודקת שעד לא מזמן לא הייתי אומרת את הדברים. רואה את הכוחות בלהגיד. את היכולת לזהות אמירה שעושה לי רע ולהפסיק אותה. לשמור על עצמי מפניה...
(איך דברים נראים אחרת אחרי יום לימודים פרודוקטיבי....
מחר דיאטנית ופגישה עם המטפלת.....)
תודה שאת פה....
את ממש מובנת, וברור לי שנפתח פה פתח חשוב מאין כמוהו שיאפשר גדילה בסופו של דבר. רק בנתיים כואב מאוד מאוד.
ואת צודקת שעד לא מזמן לא הייתי אומרת את הדברים. רואה את הכוחות בלהגיד. את היכולת לזהות אמירה שעושה לי רע ולהפסיק אותה. לשמור על עצמי מפניה...
(איך דברים נראים אחרת אחרי יום לימודים פרודוקטיבי....
מחר דיאטנית ופגישה עם המטפלת.....)
תודה שאת פה....
פרפר בתוך אגרוף
New member
יפה לך היגיון
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.